08/06/2026
לא תמיד אנחנו מרגישים ״על הסוס״
והבוקר הזה הוא בדיוק תזכורת לזה
כי הנה זה שוב חזרו
האזעקות והטילים
הריצה לממ״ד,
הטלפון שמתחיל לבדוק ״איפה כולם?״
החדשות ברקע,
הדריכות בגוף,
והניסיון להבין אם אפשר כבר לחזור ל״שגרה״… כאילו יש בכלל דבר כזה בישראל 😃
ובתוך דקות,
כולנו חוזרים לנוהל המוכר מדי הזה של החיים כאן, בארצנו האהובה 🇮🇱
והרי אומרים עלינו שאנחנו כבר ״מתורגלים״.
שכבר התרגלנו,
שפיתחנו ״חוסן״,
שאנחנו יודעים להתמודד.
האמנם?!
בכנות?
אני לא בטוחה שהנפש באמת אמורה להתרגל לזה.
או שאפשר באמת ״לפתח חוסן״ למציאות של אזעקות, טילים וסטרס מתמשך כשהמלחמה נמשכת כבר מאז 7/10/23
לא לצליל של אזעקה
(אגב, שמתם לב לצליל החדש בסיום? מודה שמרוב אבסורד אפילו צחקתי… כנראה מוטיב ההפתעה 🙈)
לא לחרדה שקופצת בגוף בלי הזמנה.
לא למציאות שבה ילדים יודעים לזהות צבע אדום - לפעמים עוד לפני שהם יודעים לזהות את כל הרגשות שלהם.
ואולי בגלל זה,
הדרישה המתמדת להיות ״חזקים״,
״לשמור על חוסן״,
״להמשיך כרגיל״
כבר מרגישה לפעמים כמעט לא אנושית.
ולא באמת מציאותית כאן.
כי איך בדיוק אפשר להרגיש בטוח,
רגוע,
ויציב,
בתוך מציאות כל כך כאוטית?
כאוס ביטחוני.
כאוס חברתי.
כאוס רגשי.
כאוס מדיני.
ואולי בתוך כל זה,
המחשבות בכלל רצות עכשיו למקומות אחרים לגמרי…
לפחד שטיסת החופשה שתוכננה תתבטל.
למסיבת הפרום או סיום השנה שכל המשפחה והשכבה חיכו להתרגש ממנה.
למפגש משמעותי שנקבע מראש ואולי כבר לא יקרה.
לחיילת או לחייל שתכננו לצאת הביתה, לפגוש בני זוג ומשפחה - ושוב התוכניות משתבשות.
לקליניקה, לעבודה, לשגרה,
שפתאום שוב מתערערת כי הילדים בבית.
ובתוך כל זה אולי עולים גם
אכזבה,
תסכול,
פחד,
דאגה,
חוסר אונים,
או כל רגש אחר.
אז אם הבוקר הזה תפס אתכם אחרת
אם חזרתם להתכרבל במיטה,
אם ביטלתם תוכניות,
אם לא הצלחתם להתרכז,
אם הרגשתם שהגוף פשוט עייף מהכול
בבקשה, אל תמהרו לשפוט את עצמכם.
אין תגובה ״נכונה״ למציאות לא נורמלית.
יש אותנו — בני אדם,
שמנסים איכשהו להחזיק את עצמנו
בתוך מציאות שמזמן כבר גדולה על הלב.
אז רגע לפני שאתם שואלים
איך ממשיכים מכאן כרגיל
אולי תעצרו לשנייה ותשאלו:
מה יעשה לי טוב עכשיו?
אולי פחות חדשות?
מוזיקה?
סרטונים מצחיקים?
חיבוק?
לבכות?
לנשום עמוק?
לנוח בלי רגשות אשם?
קפה?
משהו טעים?
כי אולי בימים כאלה,
הדבר הכי בריא שאנחנו יכולים לעשות
זה להפסיק לדרוש מעצמנו להיות בלתי שבירים ״מחוסנים״.
וכן להסכים פשוט להיות אנושיים ❤️
וזה לא מעיד על חולשה.
ולא על חוסר יכולת להתמודד עם המציאות.
לפעמים זו פשוט הקשבה אמיצה לעצמנו
וכיול מחדש של מערכת העצבים בתוך מציאות שאף מערכת אנושית לא באמת אמורה להתרגל אליה.
ובכל זאת,
אני עדיין מאמינה בלב האנושי.
ביכולת שלנו להתאושש,
להחזיק אחד את השנייה,
למצוא רגעי אור גם בתוך תקופות חשוכות,
ולא לאבד את התקווה לימים טובים ושקטים יותר ❤️🇮🇱
ואם בא לכם,
אולי רגע לפני שאתם ממשיכים או בעצם מתחילים את היום
תעצרו לרגע לקחת נשימה מודעת.
תניחו יד על הלב,
ותשאלו את עצמכם:
על מה, בתוך כל הכאוס הזה,
אני עדיין יכול/ה להגיד תודה?
אולי על אדם אהוב.
על הודעה שקיבלתם.
על קפה חם.
על חיבוק.
על זה שאתם כאן.
נושמים.
מרגישים.
מחזיקים מעמד.
מוכנים בממד
או משהו אחר
לפעמים גם רגע קטן של הכרת תודה
לא מעלים את הכאב או הפחד
אבל כן עוזר למערכת העצבית לזכור
שבתוך כל האיום,
עדיין יש גם טוב ❤️
שלכם.ן
איריס
