13/09/2026
באתי לבקר את זהר, חברה שלי.
תמר, הבת שלה בת ה־11, סיפרה לי שהן התחילו היום אתגר של חודש ללא סוכר.
ואז היא שאלה אותי אם אני רוצה להצטרף 😁. הסברתי לתמר שאני מצורפת כבר מ 2014 למורת רוחי בגלל הסוכרת.
אמא זהר אפילו הבטיחה מתנה שמנה למי שתצליח באתגר.
אני מבינה את זהר. היא מודאגת.
כשאנחנו הורים, אנחנו רוצים לשמור על הילדים שלנו. רוצים ללמד אותם לאכול טוב יותר, להבין מה הם מכניסים לגוף ולתת להם הרגלים שילוו אותם בעתיד.
ואז התחילה שיחה בין זהר לתמר על כל הדברים שאי אפשר יהיה לאכול בחודש הקרוב.
ותמר נראתה מודאגת.
ארוחה אחרי ארוחה תמר התחילה להבין כמה מהדברים שהיא רגילה ואוהבת לאכול פתאום לא יהיו שם.
אני בינתיים שלפתי את טבעות החלבון ללא סוכר ודלות הפחמימה שלי - משהו כמו קורנפלקס בטעם דבש שמתאים לי כסוכרתית - ופשוט הקשבתי לשתיהן.
תמר הרגישה שזהו. כל הנאות החיים שלה נגמרו.
והיא ניסתה להיאחז בשאריות הזיכרונות שלה מסוכר שהיה בחייה… מאתמול 😁
וזה היה קצת משעשע, אבל גם גרם לי לחשוב:
איך מלמדים ילדה לבחור אוכל שטוב לה, בלי ללמד אותה לפחד מאוכל?
ועד כמה ילדה בת 11 בכלל יכולה להבין ולהפנים מה יש בתוך האוכל שלה? כמה סוכר יש בו, מה הוא עושה בגוף, ומה ההבדל בין לאכול משהו לפעמים לבין לאכול אותו שוב ושוב בכל יום?
ובעיקר - איך אנחנו מצפים מילדים להתמודד עם השפע המטורף שנמצא סביבם כל הזמן?
אמרתי לזהר שאי אפשר פשוט להוציא סוכר מהחיים של תמר ולצפות שהוא ייצא בשקט ויסגור אחריו את הדלת.
אפילו לאדם מבוגר זה קשה.
ואז עלינו לבריכה.
תמר ביקשה ארטיק קרח אננס.
ואז עוד אחד.
מסביבה ילדים אכלו נאגטס, קטשופ וצ’יפס. אז היא הצטרפה.
והסתכלתי עליה וחשבתי: מה אנחנו בעצם מבקשים ממנה?
לשבת ליד כולם, לראות אותם אוכלים את הדברים שהיא אוהבת, ולהחליט שהיא לא רוצה?
ועכשיו אני עדיין פה. מסתכלת על תמר אוכלת פוקצ’ה - ופתאום אני בכלל נזכרת בי.
בגיל 33, כשקיבלתי את אבחנת הסוכרת שלי והחיים שלי עם אוכל השתנו.
אני נזכרת בשמונת החודשים שלקח לי, בדם, בזיעה ובהרבה מאוד דמעות, לצמצם את כמות הסוכר והפחמימות שאכלתי.
ואני הייתי אישה בת 33.
ידעתי למה אני עושה את זה.הבנתי מה קורה לי בגוף.
הייתה לי סיבה מאוד ברורה להשתנות. ועדיין היה לי קשה בטירוף.
והאמת?
גם היום, אחרי כל מה שאני יודעת על סוכרת, תזונה ומטבוליזם - אם הייתי יכולה, הייתי אוכלת המון אורז. מלא פירה. שעועית לבנה וחיטה. הייתי דוחפת את הראש שלי לחלה ונושמת בתוכה. כן
לא ויתרתי על הדברים האלה כי פתאום הפסקתי לאהוב אותם.
אני עדיין אוהבת ומשתוקקת.
למדתי לבחור אחרת כי החיים הכריחו אותי ללמוד.
ואני מסתכלת שוב על תמר בת 11, וחושבת:
אם לי, כאישה מבוגרת עם כל הידע, הניסיון והמוטיבציה שלי, זה היה ועדיין כל כך קשה… איך בדיוק אנחנו מצפים מילדה בת 11 להתמודד עם כל זה?!
אולי המטרה שלנו כהורים היא לא לגדל ילדים שחושבים שיש אוכל “טוב” ואוכל “רע”.
ואולי גם לא לגרום להם להרגיש שנכשלו כשהם אוכלים סוכר.
אולי התפקיד שלנו הוא לא להעלים להם את הסוכר מהעולם.
אולי התפקיד שלנו הוא לתת להם מספיק ידע וכלים כדי שיום אחד, בתוך כל השפע הזה, הם יידעו לבחור בעצמם.
ואני עדיין לא בטוחה שאני יודעת בדיוק איך עושים את זה.
אבל היום, כשאני מסתכלת על תמר, אני מבינה קצת יותר עד כמה זה קשה. במיוחד לילדים.
לירון מידן 👑
הרפתקאותינו בממלכת הסוכרת-הקבוצה-לירון מידן
#סוכר #סוכרת #השמנה #כבדשומני #סוכרתסוג1 #סוכרתסוג2 #מטבוליזם #ילדים #אוכל
