27/05/2026
בשנת 1941, ד”ר אלווין סמרד - שיהפוך לאחד המורים הגדולים לפסיכותרפיה במאה ה-20 - גויס לצבא האמריקאי.
מאות חיילים חזרו מהקרבות עם מה שאנחנו מכירים היום כ-PTSD.
הגנרל פנה אליו ושאל: ”מה אתה יכול לעשות בקשר לזה?”
התשובה של סמרד הייתה בשלוש מילים בלבד:
”אני לא יודע”.
מאוחר יותר הוא אמר:
”שלושת המילים הללו הצילו אותי הרבה פעמים”.
כשאני אומרת ”אני לא יודעת” אני מאמינה שזה לא אומר עלי שאני בורה/טיפשה או לא מקצועית.
כשאני אומרת שאני לא יודעת אני במודע ובכוונה בוחרת להגיד את זה. אני במודע מסרבת להחליף את החוויה של האישה שמולי בידע התיאורטי/מקצועי שלי ’עליה’.
סמראד לא היה נגד אינטלקט - הוא היה נגד אינטלקטואליזציה.
זו הבחנה שמבחינתי היא חשובה. סמראד עצמו כתב מאות מאמרים והיה פרופסור בהרווארד. הוא לא זלזל בידע.
מה שהוא זיהה זה משהו אחר ואני אנסה להשליך את זה עלי ועל התחום המקצועי שלי:
איך אני, כמלווה ובהמשך מטפלת (לא מאמינה שאני לקראת סוף שנת הלימודים הראשונה של פסיכותרפיה גופנית), משתמשת לפעמים במושגים תיאורטיים-מקצועיים כדי לברוח מהמפגש האמיתי עם הכאב של מי שמולי.
כשאני שולפת איזה מושג מקצועי, במקום פשוט להיות נוכחת, אני כאילו בונה קיר שמגביל אותי. הקיר הזהף אולי, מגן עליי מהקושי שלה, אבל הוא גם משאיר אותה לבד עם הקושי שלה.
לכן סמראד אמר למתמחים בשנה הראשונה דבר שיכול להפתיע: ”אל תקראו ספרות מקצועית.”
המוטו שלו היה:
”תקראו את המטופלים - הם ספר הלימוד המקורי - ולא ספר על ’מטופלים’”.
בתחילת הדרך המקצועית שלו, באחד הטיפולים, מטופלת דיברה איתו במושגים פסיכואנליטיים מורכבים. והוא חשב שהוא עומד לשבור שיא של ניתוח מהיר.
המדריכה שלו, הלן דויטש, שאלה אותו: ”למה אתה חושב שהיא מספרת לך את זה?” הוא לא ידע.
”אז למה שלא תשאל אותה?”
אז הוא שאל את המטופלת, והיא ענתה לו:
”זה לא מה שמטפלים רוצים לשמוע?”.
המטופלת דיברה בשפה תיאורטית כדי להתרחק מהרגשות והתחושות שכאבו לה כל כך.
וזה מה שסמראד קרא לו ”אינטלקטואליזציה” -
הגנה שמרחיקה אותנו מהחוויה הבלתי נסבלת.
ולכן הוא ביקש מהתלמידים שלו שלא יתפתו ל”מושגים מפוארים”, אלא שישארו עם מה שהמטופלים/ות באמת מרגישים/ות וחווים/ות.
אם אני אגיע למפגש עם תיאוריה מוכנה על מה ש”אמור” לקרות במפגש עם אישה שמתמודדת עם טראומה מינית - אני מגבילה, ואפילו אקצין ואגיד, שאני חוסמת את היכולת שלי לראות את האישה שנמצאת מולי, בכאן ועכשיו.
השאיפה הנכונה מבחינתי היא ממש לראות את כל כולה של האישה שמולי. את תגובות הגוף שלה, את הנשימה שלה, לשמוע את מה שהיא אומרת וגם מה שהיא לא אומרת.
אחת ההוראות המרכזיות של סמרד למתלמדים שלו הייתה: ”שבו עם המטופל”.
אל תפתרו. אל תציעו פתרון מהיר. פשוט תהיו נוכחים איתו בתוך החוויה.
בליווי אישה בתקופה ההיריון, הלידה או האימהות שמתמודדת עם טראומה - היכולת שלי ”לשבת עם”
הלא-נודע, עם הפחד, עם הקושי, היא לפעמים הדבר היחיד שיאפשר לה להתקדם ולהתמודד.
הענווה והצניעות כשאני אומרת:
”אני לא יודעת למה את זקוקה, אבל אני כאן איתך לגלות איתך ביחד” היא בפני עצמה תמיכה עצומה.
ככל שצברתי יותר ניסיון, הבנתי משהו שאולי סותר את עצמו:
הידע המקצועי והניסיון שלי לא פה בשביל שאני אהיה מוכנה עם כל התשובות מראש. אלא הוא נועד לאפשר לי להתמודד עם חוסר הידיעה מבלי לברוח ממנה.
הענווה אינה חולשה מבחינתי.
מבחינתי זה הסימן בשבילי לאשת המקצוע שאני.
בכל ליווי אישה אני מחזיקה בעמדה הזו מחדש:
האישה שמולי מכירה הכי טוב את הגוף שלה, את הרצונות והצרכים שלה, את הרקע שלה - יותר ממני.
התפקיד שלי הוא לא לדעת בשבילה.
התפקיד שלי הוא להיות נוכחת מספיק, יציבה מספיק, צנועה מספיק - כדי שהיא תוכל לדעת בשביל עצמה.
”אני לא יודעת"
הן אולי שלושת המילים
החשובות ביותר שלמדתי להגיד
ליווי הוא לא רק ייעוץ על בסיס ידע תיאורתי, מקצועי וניסיון.
ליווי הוא, בעיקרו, תיקוף של חווית האישה שנמצאת מולי, וחיזוק והעצמה של מה שהיא יודעת על עצמה.
