19/03/2026
פוסט 8: מה הביא אותי למסע של מקונפליקט לבהירות
הפוסט מחדד את התשובה לשאלה, מי זה למעשה זה שמתבהר ומבין מצד אחד (האגו), ומי זה זה שמתבונן בזה קורה (העד).
דוגמא מהחיים שלי:
תקופה נכבדת מהחיים שלי ניסיתי להגיע למקום מסויים, מנכ"ל רשת בתי קפה. זה התחיל בגיל 24. הייתי ברמן צעיר בבית קפה נחשב, בדיוק חזרתי מאוסטרליה אחרי שנתיים שלא הייתי בארץ, ממש מספר חודשים לפני שהייתי אמור לקבל דרכון אוסטרלי ולהשתקע שם.
החבר הכי טוב שלי לקח אותי ישר מהשדה לשתות שם קפה.
לאחר כמה חודשי עבודה, נכנס לי ג'וק לראש, "אני רוצה להיות מנכ"ל".
היה לי צורך מאוד גדול להרגיש בעל ערך, שמתי הרבה ערך בלהיות מנכ"ל והיה לי אגו מאוד פעיל. הוא דחף אותי לחשוב שאם אהיה בפוזיציה הזאת, סוף סוף אוכל להגיד שהצלחתי בחיים, זה כאילו בעצם לקבל גושפנקה שאתה שווה משהו.
אחרי 12 שנים של עבודה קשה, מלחמות אגו, מרפקים והעדרויות רבות מהבית, קיבלתי מינוי למנכ"ל רשת בתי קפה.
כמובן שלא ראיתי את כול הדבר הזה באופן הזה, כי תוך כדי הייתי שבוי מוחלט של הקונספציה של האגו. עיוור לזה לחלוטין.
היה לי רעב מאוד גדול להצלחה, ובנוסף היה לי צורך מאוד גדול להוכיח את עצמי לסביבה הקרובה. רציתי לקבל הכרה, הכרה חיצונית, שיגידו לי "כל הכבוד".
ככה זה שאתה מרגיש חסר ערך ומחפש איך להיפטר מהתחושה הזאת. ( כוכב הים שמכוסה בזבל)
אז החיים הופכים להיות מרדף, מסתכלים ימינה ושמאלה, מסתכלים על אחרים ומציבים משוכה אחר משוכה, כל יעד מייצר מאבק ומוטיבציה להגיע למקום הזה שבו אוכל סוף סוף להרגיש בעל ערך.
למה? כי זה המדד שלי שאני שווה משהו.
אותה תחושה בדיוק הובילה אותי לחשוב שאם ארוץ מרתון, אוכל להוסיף לעצמי לרזומה שלי עוד סעיף לתחושת הערך העצמי שלי, המחשבה שאם אצליח לעשות משהו שמעט מצליחים לעשות וזה יוסיף לי ערך עצמי.
אבל המציאות הייתה שאחרי סיום 5 ריצות מרתון, שהביאו איתם תחושות מופלאות, התחושה עברה די מהר ואיתה הגיע ה"בלוז של אצנים", עצבות, אנטי קליימקס ורייקנות. זה לא עבד, כי בכל הישג מתחבא לו עצב סמוי.
תוך כדי ניהול כמנכ"ל חברה בעלת מחזור מכירת של עשרות מיליונים, אני זוכר עד היום, את שיחת טלפון שקיבלתי מהבנק שלי, זה היה בחנייה, מחוץ לאחד הסניפים המצליחים של הרשת שאותה ניהלתי, בתקופה יפה של צמיחה והצלחה.
מהבנק התקשרו ואמרו שכדי אשים לב שחסר כסף בחשבון ושהמשכנתא עלולה לחזור, זה היה רגע של מפנה. רגע של שבר. הדימוי העצמי וההבטחה שהייתה בו, התפרקה.
זה תפס אותי בהפתעה מוחלטת, בהלם ובתימהון, איך הגעתי למצב הזה?!
מצד אחד לכאורה על גג העולם, תפקיד חלומותיי, כסף, כוח וכבוד, אבל מצד שני הרגשתי בילבול וכישלון מוחלט.
לא הצלחתי להבין בשביל מה אני עובד כל כך קשה? מה עוד אני צריך לעשות?
הגעתי למשוכה שהצבתי "לעצמי", המשוכה שהייתה "אני עתידי מוצלח", מקום שהיה אמור ל"לסדר" לי את החיים, מקום שאוכל לקבל את עצמי (פסגת העולם מבחינתי-מנכ"ל), מקום שבו אוכל לקבל הכרה על מי שאני.
אבל באותו רגע, הרגשתי כל כך רחוק מהמקום של להרגיש שלם, להרגיש מוצלח, לקבל את עצמי, להרגיש שהשגתי משהו בעל ערך. הרגשתי רחוק מלהיות בעל ערך.
השגתי את החלום שלי, היה לי הכרטיס ביקור שכתוב עליו מנכ"ל, אז למה אני סובל כל כך?
בזמנו, לא באה לי התשובה, לא באה תובנה, והאגו צלל מייד לאתגר הבא.
לקח לי יותר מ-5 שנים לשאול את השאלה הזאת שוב.
זה אחרי שפעמיים נוספות לכאורה הייתי על פסגת העולם ואז שוב נפלתי לתחתית השאול. עוד פעמיים של נפילה לתוך דפוס סמוי שניהל אותי.
הייתי עמוק בסבל, שוב מחפש את המשוכה הבאה, שוב "מחפש" את הדימוי העצמי החדש שאיתו אוכל להרגיש טוב.
ואז התחלתי לחקור את הסבל שלי.
אחרי לא מעט שנים של לימודים וחקירה עצמית הבנתי את עצמי טוב יותר.
זה מה שקורה לכולנו כל הזמן מבלי שאנחנו שמים לב. פחד אינהרנטי של האגו מוביל אותנו לרעב ומשם לרצון להשיג דברים ואז נוצר פחד מכישלון שמוביל לבניית דימוי עצמי כהגנה על עצמנו מפני הפחד מהמדומיין מכשלון.
אז אנחנו צריכים כל הזמן לחפש דימוי עצמי שיהיה מקובל עלינו, כזה שיתן לנו להרגיש ביטחון, הנאה ובעלי ערך מצד אחד ויפסיק את תחושת חוסר הביטחון וירחיק כאב, מהצד השני.
החיים הם סימון מטרות שאנחנו מאמינים שאנחנו צריך להשיג, כדי שנוכל להיפטר חוסר הביטחון שבנו. (זה לא עובד)
אז סוף סוף ראיתי את המנגנון:
איך אני מדמיין את עצמי במקום מסוים.
מאמין ששם מצוי האושר, השלווה והמנוחה. לא כאן, שם.
ראיתי איך אני נותן את כל כולי ועובד קשה כדי להשיג את זה.
מצליח להשיג את זה.
ומגלה שהעצמי המדומיין הזה, נהנה מעט מאוד, אם בכלל מהרגע זה שבו הרצוי והמצוי נפגשים וכמה שזה זמני, לא קבוע וחולף.
אז שוב האגו השברירי חסר הביטחון מחפש דימוי עצמי אחר שיספק אותו, שיגרום לו להרגיש טוב יותר, להרגיש מספיק, הכול כדי שירגיש בטוח.
כמו האושר הרגעי של מישהו שסיים לבנות את בית חלומותיו ובחורף הראשון המרתף שלו מתמלא רטיבות ועובש והוצאות וקבלנים ועוד כסף, או אולי בית יותר גדול, יגרום לי להרגיש יותר טוב, יותר בעל ערך.
כדי לראות את המנגנון, צריך לעבור לפרספקטיבת התסכלות אחרת. פרספקטיבת המתבונן.
אז יש שמות רבים למתבונן הזה, יש שקוראים לו העד, הצופה הפאסיבי, הסובייקט, האני האמיתי, העצמי. זה שאנחנו מחפשים. זה שתמיד נמצא ברקע, זה שלא ניתן להשגה.
זוהי הנוכחות שנמצאת כל הזמן, היא זו שמשקפת לנו מה קורה.
היא המסך שעליו מוקרן הסרט. כמו שלמסך לא קורה כלום למרות שמוקרנים עליו סרטים. על המסך יורד גשם, אבל המסך אינו נרטב.
במדיטציות עמוקות, אחרי שלומדים להרגיע את האגו ותנודות התודעה, אנחנו יכולים לרגע לקבל הבזק של המציאות של העצמי הזה שנחשפת.
לרגע פשוט רואים את החיים כמו שהם, ללא פרשנות.
האגו שהוא זה שחווה ומפרשן, זה שחווה וזה שמספר מה הוא חווה.
"כשהוא יוצא להפסקה", מה שנחשף , או מה ש"נותר" זו מודעות טהורה.
למעשה העבודה שלנו היא (תוך כדי החיים עצמם, לא רק במדיטציה) לנסות להילחם ברצון לעשות ,לפעמים לא לעשות דבר, רק להתבונן על הסיטואציה שמתרחשת בחוץ, ברגש שעולה בפנים, באופן אובייקטיבי, להקשיב ולשמוע את הפרשנות של האגו ולא לקחת את הדברים כל כך ברצינות, לא לתת לאגו משקל גדול מדי בפרשנות המצב.
לשים לב שאנחנו לובשים משקפיים צבעוניות שצובעים את המציאות בצבע מסוים, לנסות לראות את הצבע של המשקף.
אז המנגנון הוא :
אני נולד ומתפתח ותוך כדי זה קבורה בנו עמוק בתת המודע, תחושת חוסר ביטחון ותחושת חוסר כללית.
אז כדי שנרגיש בטוחים ובעלי ערך אנחנו צריכים, צריכים, צריכים.
הצורך הזה הופך לרעב. לרעב למשהו חיצוני. כסף בבנק, בית, משפחה, זוגיות, תואר בלימודים, גוף חטוב, רזומה, ילדים, כלב, רכב גדול, נסיעות לחו"ל, אנחנו צריכים "להיתפס" בעיני אחרים ובעיני העולם כחכמים, כחזקים, כיפים, כטובים, כבריאים, כמצליחים. (ראו את העולם של רשתות חברתיות)
מה שקורה הוא שאנחנו קופצים מדימוי לדימוי.
ואולי עושים אימון אישי ובעזרת המאמן בונים דימוי עצמי חדש שעושה לנו טוב.( שגם לדימוי העצמי הזה יש תוקף)
קשה מאוד לראות את הדפוסים הללו (בטח אם לא מחפשים אותם) וגם קשה מאוד לצאת מהם. (בלתי אפשרי בלי עבודה).דפוסים עמוקים הם לא דבר פשוט לנקות, זאת עבודה יומיומית.
אז כל עוד האגו שלנו עוד מונע מדפוסי עבר, ואם כל תהליכי קבלת ההחלטות שלנו, "נסתרים מעינינו", נמשיך להסתובב במבוך של החיים.
לכל התהליך הזה אני קורא מקונפליקט לבהירות. למצוא את דלת היציאה מהמבוך.
זה תהליך של שני שלבים:
קודם להכניס בהירות לחיים בכדי לזהות ולגלות את הדפוסים שמפעילים אותנו,וגם כדי לחשוף את המתבונן (כוכב הים, השמש) , זה שרואה מהצד את הקונפליקטים ואת פעילות האגו (העננים),
ושנית להביא עוד עוד בהירות אל מי הוא המתבונן - העצמי האמיתי שלנו.
אז תשאלו את עצמכם אם אתם שמים לב שיש בנו עד, פאסיבי, חסר קול, מישהו שמתבונן?
בפוסט הבא אדבר איך החוסר מוביל לרעב מאוד גדול. רעב לביטחון והנאה, רעב גדול לדחות חוסר ביטחון וכאב.
