22/05/2026
לקראת שבועות, מול שדה של שיבולים, חשבתי על הקצב הטבעי של צמיחה בטבע, כזה שאי אפשר להאיץ בו.
ועל כמה לא פשוט לפעמים לפגוש, בחיים עצמם, את הקצב שבו דברים מתרחשים:
בגוף, בנפש, וברצון שלנו לריפוי.
אולי זו אחת הסיבות שהטבע נוגע בנו כל כך. הוא מזכיר לנו שלא כל הבשלה נראית לעינינו בזמן שהיא מתרחשת.
השיבולים אינן מזהיבות בבת אחת,
אלא מתוך מפגש מתמשך של זמן, תנאים וטיפוח.
וגם בחיים שלנו יש תהליכים כאלה.
כשאנו חוות כאב בגוף או בלב,
כשחיים בתוך סטרס מתמשך,
או כשמשהו בנו מבקש הקלה ושינוי,
כמה טבעי לרצות לפתור, לתקן,
להרגיש שאנחנו בדרך הנכונה,
או פשוט להיות כבר אחרי.
וכשלא ברור מתי יגיע השינוי,
טבעי לרצות לנהל את התהליך
לוודא, לחפש דרכים,
לקוות שהדברים יקרו מהר יותר.
והשנה, מול השיבולים,
מצאתי את עצמי נזכרת שיש תהליכים שלא נענים להאצה.
לא משום שאנחנו עושות משהו לא נכון ולא משום שאין מקום לטיפול או לפעולה, אלא משום שחלק מהדברים בגוף ובנפש מבשילים מתוך תנאים של קשב, זמן וליווי.
ואולי זו גם תזכורת לשים לב בעדינות לרגעים שבהם אנחנו נאחזות-
בקצב מסוים,
בדרך מסוימת,
או ברצון שהדברים כבר ייראו אחרת.
לא כדי לבקר את עצמנו על כך.
הרי לרוב יש שם הרבה כמיהה, פחד או עייפות.
אלא כדי להתבונן ולרכך מעט את האחיזה.
אי־היאחזות איננה ויתור על ריפוי.
אולי היא דרך שאנחנו נזכרות בה
שוב ושוב,
להמשיך לטפח,
להקשיב,
ולהישאר בקשר עם מה שחי בנו,
מבלי להכתיב לו את מועד ההבשלה.
כמו שדה של שיבולים
שצומח ומבשיל בעונה שלו.
ולפעמים, גם כשלא רואים זאת מיד,
משהו כבר מתחיל להבשיל בפנים.
חג שמח 🌾
