01/01/2026
אני כותב את הפוסט הזה **מתוך מסע אישי מאוד**, ומתוך חיפוש ממושך אחר פתרון יעיל לטחורים – כזה שייתן תוצאה טובה **עם כמה שפחות כאב וכמה שפחות סבל בדרך**.
במהלך החיפוש הזה נחשפתי למגוון רחב של גישות טיפוליות, חלקן מוכרות וחלקן חדשות יחסית, והבנתי עד כמה רוב האנשים פשוט לא יודעים מה באמת קיים היום בשוק.
הפעם זה לא פוסט שמציע פתרון בדיקור או ברפואה משלימה למרות שלעתים הן יכולות להקל על סימפטומים.
זה פוסט שמיועד לנשים ולאנשים שכבר הגיעו לשלב שבו נדרשת רפואה מערבית, ורוצים להבין מה האפשרויות שלהם לפני שמקבלים החלטה.
זה נושא רגיש.
כזה שלא מדברים עליו.
כזה שמסתירים.
וכמעט **70% מהאוכלוסייה** סובלת ממנו בשלב כזה או אחר.
וכן זה מאוד מאוד מביך.
טחורים
גם אני סבלתי מטחורים במשך כ־3 שנים.
לאורך הדרך גיליתי כמה זה נפוץ וכמה אנשים סובלים בשקט.
לא כי אין כאב,
אלא כי “לא נעים לדבר על זה”.
אז רגע לפני שממשיכים מה זה בעצם טחורים?
טחורים הם **רקמה כלי־דמית תקינה** שנמצאת באזור פי הטבעת.
כן, לכולנו יש טחורים. הם חלק מהאנטומיה שלנו, ותפקידם לעזור בסגירה ובשליטה ביציאות.
הבעיה מתחילה כשהרקמה הזו:
* מתמלאת בגודש דם
* מאבדת תמיכה
* יוצאת ממקומה
ואז מתחילים הסימפטומים כאב, צריבה, דימום, נפיחות ואי־נוחות.
סוגי טחורים:
* טחורים פנימיים- בתוך תעלת פי הטבעת, לרוב פחות כואבים אך עלולים לדמם.
* טחורים חיצוניים– מחוץ לפי הטבעת, לרוב כואבים ורגישים יותר.
ולפעמים… יש גם שילוב. כי למה שיהיה פשוט.
דרגות טחורים:
* דרגה 1 – פנימיים בלבד, לעיתים דימום.
* דרגה 2 – יוצאים בזמן יציאה וחוזרים לבד.
* דרגה 3 – יוצאים החוצה ודורשים החזרה ידנית.- הדרגה שלי היה
* דרגה 4 – נשארים בחוץ באופן קבוע, לרוב מצריכים ניתוח.
אצלי זה לא דימם ולא סיכן חיים – היה גודש גדול מאוד הטחור, עם אופציות טיפוליות מועטות בגלל הגודל והגודש- דבר זה יכול להשפיע על הטיפולים שמוצעים על ידי הפרמקולוגים, וכך אכן היה.
איכות החיים נפגעה משמעותי.
- לאחר כמה דקות עמידה הם היו יוצאים ובאים לבקר אותי, דבר שגרם לי כל הזמן לחפש שירותים כדי להחזיר אותם פנימה- על ידי לחיצה עם האצבע.
- הפסקתי לרוץ כי אז הם יצאו מהר יותר.
- לא יכולתי לשחק עם הילדים כדורגל או כל ספורט אחר שנדרש והעלה לחץ תוך בטני מהפחד ששוב חברי הפנימים (הטחורים) יבואו לבקר.
-שינוי תזונתי, לא שזה רע, אבל אכילה של לחם, שאני מאוד אובה היה מחמיר את המצב, הורדת שוקולד וקפה- כי גם הם היו מחמירים את המצב. בקיצור כל הדברים שאהבתי לאכול או שיכולתי להתפנק איתם, מתוקים ופחמימות היום מחמירים את המצב.
- וכמובן אי שקט ועצבנות בגלל התחושה שיש משהו , סלחו לי על הביטוי "תקוע בתחת"
כמו רוב האנשים, התחלתי בניהול שמרני.
* שינוי תזונה
* הפחתת סוכרים ופחמימות פשוטות
* הימנעות מלחם
זה עזר… לכמה חודשים.
אבל לא פתר את הבעיה.
ניסיתי לא מעט משחות מרשם, בלי מרשם, כאלה שכולם נשבעים בהן.
רובן נתנו הקלה זמנית בלבד.
המשחה היחידה שנתנה לי הקלה משמעותית יחסית הייתה דווקא, משחה סינית מצמחי מרפא, שהוא גם מאוד עוזר לטחורים עד דרגה 3 ללא גודש גדול ולא גדולי, ואם יש דימום מפסיק את הדימום, שעזרה להפחית כאב וצריבה.
אבל גם כאן חשוב לי להיות כן:
היא הקלה על הסימפטומים לא פתרה את הבעיה**.
וכאן הבנתי משהו חשוב:
יש הבדל גדול בין להקל על כאב
לבין לפתור בעיה מבנית.
לא פחות מהניתוח עצמו, הפחד הגדול היה מההחלמה ומהכאב שמתלווה אליה.
במסע האישי שלי חיפשתי שוב ושוב משהו אחד ברור איש מקצוע שיוכל להסביר לי למה לצפות: מהו הכאב, ואפילו לנסות “לדמות” עבורי את עוצמתו.
עם הזמן הבנתי שאפשר לומר שהפחד האמיתי לא היה מהכאב עצמו, אלא מהלא־נודע מחוסר הוודאות לגבי עוצמת הכאב ומה שיבוא אחריו.
כמו רבים אחרים, הפחד הכי גדול שלי היה ניתוח כריתת טחורים.
כל פרוקטולוג שפגשתי אמר כמעט אותו דבר, בלי לייפות:
“תתכונן לשבועיים–שלושה של גיהנום”.- כאשר שוב שאלתי "אבל תנסה לתאר לי את הכאב, כי אם הייתי יודע הייתי יותר רגוע" ... הייתי יכול לנפשית להעירך לזה.
וכששאלתי למה התשובה הייתה:
“כי זה אזור שכואב, וגם משככי כאבים לא עוזרים”.
כמו שאפשר להבין הפחד שלי היה מהכאב וחוסר היכולת להבין את אופי הכאב וצורת הכאב
לא פחדתי מהניתוח.
מסע בין טיפולים
במהלך השנים פגשתי מספר פרוקטולוגים באזור חיפה.
נאמר לי שקשירה לא תסייע בגלל גודש גדול.
התעקשתי ניסינו קשירה. זה עזר קצת, זמנית, ולא הומלץ להמשיך.
נאמר לי:
“זה לא מסוכן חיים, אפשר לנהל”.
כשהשלמתי עם ניתוח כריתה, חבר סיפר לי על טיפול צנתורי:
Hemorrhoidal Artery Embolization (HAE).
טיפול חדשני, פחות פולשני. ניסיתי.
אצלי זה לא עבד. חוץ מעלות גבוהה (מזל שהיה ביטוח).
אחר כך שמעתי על לייזר (LHP).
גם כאן מידע סותר.
ואז הגעתי לפרופ’ עודד זמורה,- בתקווה שימליץ לי על הטיפול בלייזר- מכיון שקראתי שהמכון שלו מכיר את הטיפול הזה.
ושוב התקווה התנפצה לי בפנים, יותר נכון המציאות.
פרופסור זמורה אם מעט מילים, הרבה הקשבה.
הוא עבר איתי על כל האפשרויות מהקל לכבד.
הלייזר? לא מתאים לי- הוא שוב אמר לי, הוא הסביר לי שככל שהניתוח יותר רדיקלי (הכוונה לכיוון כריתה של הטחורים) כך הוא עוזר יותר...
אבל אז עלה טיפול נוסף:
HAL/AR –
(Haemorrhoidal Artery Ligation and Recto-Anal Repair)**
קשירה של עורקי הטחורים + הרמה, בהכוונת דופלר.
85% הצלחה.
פחות כאב.
שיקום קצר יותר.
אמרתי לעצמי:
אני מוכן לקחת סיכון של 10%
ולא ללכת ישר ל־95% עם גיהנום.
עברתי את הניתוח.
שבועיים של אי־נוחות, כאב שניתן לניהול עם נורופן.
וכרגע? מאוד מוצלח.
אז מה באמת קיים היום בשוק? (בקצרה)
- שינויי אורח חיים: כ־50% שיפור בתסמינים בדרגות קלות
- קשירת גומייה: 70–90% הצלחה
- סקלרותרפיה / קרישה: יעיל בעיקר לדימומים
- אמבוליזציה (HAE): כ־80% הצלחה
- לייזר (LHP): חדשני, שיקום קצר, מידע ארוך טווח עדיין מוגבל
- HAL/AR: מעל 85–90% הצלחה, פחות כאב מכריתה
- כריתת טחורים: כ־95% הצלחה, הפתרון היעיל ביותר אך גם הכואב ביותר
ישנם טיפולים נוספים שלא פירטתי
והמסר שלי פשוט: יש היום יותר מאפשרות אחת.
רופאים שפגשתי בדרך וממליץ עליהם מכל הלב
לא רק מקצועיים, אלא גם אנושיים ואמפתיים:
* ד״ר אוסאמה אבו חטום
* ד״ר סימון דניאל דואק
* פרופ’ עודד זמורה
מקור מידע אמין (מאוד)
ערוץ יוטיוב מצוין שמנגיש מידע בגובה העיניים:
Your Friendly Proctologist
[https://www.youtube.com/](https://www.youtube.com/)
אני משתף את כל זה לא כדי להפחיד.
אלא כדי שכל אחד שסובל מטחורים ידע מה יש היום לשוק להציע, ושכל אחד יבחר מה נכון לו.
וכמובן גם לדעת להגיע אנשי המקצוע האמפתיים ביותר שפגשתי במיוחד שמדובר בנושא כל-כך מביך.
ושתדעו שאתם לא לבד במבוכה הזאת, יש רבים אחרים...
ועוד נקודה שחשוב לי להדגיש
הצלחת הטיפול, ובמקרה שלי גם אי־החזרה (שיפור האחוז של אי חזרה) של הטחורים, לא קשורה רק לסוג הניתוח או לטכניקה שנבחרה.
היא קשורה לא פחות ואולי אפילו יותר לשינויים באורח החיים שהביאו אותי מלכתחילה למצב הזה.
אצלי, במבט לאחור, שלושה דברים בלטו במיוחד:
תזונה שלא הכילה מספיק סיבים
חוסר שתייה מספקת
סטרס מתמשך
אחרי הניתוח הבנתי שאם אני רוצה באמת לשמור על התוצאה
אני חייב לשנות משהו.
בהדרגה, בלי קיצוניות ובלי “עונשים”,
התחלתי לאכול הרבה יותר ירקות
ולהכניס לתפריט מזונות שמכילים יותר סיבים תזונתיים – משהו שהיה די בחסר אצלי.
במקביל, השתייה השתנתה לגמרי.
אם פעם הייתי “שוכח לשתות”,
היום יש לידי תמיד כוס מים וכל כמה זמן אני שותה.
במקרה האישי שלי, גם הפחתת גלוטן עשתה הבדל משמעותי והרגשתי הקלה ברורה.
אני לא כותב את זה כהמלצה גורפת,
ובטח לא ממקום שיפוטי.
רק מתוך הבנה שאצל כל אחד יש שילוב אחר של גורמים –
ושלפעמים הניתוח הוא לא “הסוף של הסיפור”,
אלא דווקא התחלה של הקשבה חדשה לגוף.
אם יש משהו שהמסע הזה לימד אותי,
זה שטיפול טוב הוא לא רק מה שעושים לנו אלא גם מה שאנחנו בוחרים לעשות עבור עצמנו, יום אחרי יום.
אם הפוסט הזה גורם למישהו לעצור רגע ולפנות לייעוץ ולדעת מה יש בשוק היום,
עשיתי את שלי.
#טחורים #דיקור #דיקורסיני #טיפולבכאב #דיקורסינילכאב
