16/06/2026
היא קבעה תור בגלל הכאב.
היא אמרה שזה "רק" כאב בצוואר.
כבר כמה חודשים שהיא מתעוררת עם מתח בכתפיים, סובלת מכאבי ראש שמופיעים בסוף ימים עמוסים, ומרגישה שהגוף שלה כבר לא משתף פעולה כמו פעם.
תוך כדי השיחה הבנתי שהיא מחזיקה הרבה יותר מכאב פיזי.
היא אמא, בת זוג, עובדת, זו שזוכרת את כל התורים, דואגת לכולם, מארגנת, מתכננת ומכילה.
היא רגילה להיות זו שכולם נשענים עליה.
כששאלתי אותה מתי בפעם האחרונה עשתה משהו רק בשביל עצמה, היא חייכה במבוכה ואמרה: "אני לא זוכרת."
בטיפול עבדנו על שחרור המתח שהצטבר בגוף: בצוואר, בכתפיים ובאזורים שבמשך חודשים פשוט "החזיקו מעמד". אבל לא פחות חשוב, נתנו לגוף שלה רשות להפסיק להילחם.
לפעמים, כשמערכת העצבים מקבלת רגע של שקט, משהו משתנה.
אחרי כמה טיפולים היא סיפרה שהכאבים פחתו. היא ישנה טוב יותר. כאבי הראש הופיעו פחות. אבל הדבר שהכי ריגש אותי היה המשפט שאמרה בסוף:
"לא הבנתי כמה הייתי צריכה שמישהו יטפל גם בי."
אנחנו רגילות להמשיך. לתפקד. להכיל. להיות חזקות.
אבל גם מי שמחזיקה את כולם, צריכה לפעמים מקום שבו מותר לה להניח את המשא.
כי הצורך בטיפול, לפעמים הוא הדרך של הגוף להזכיר לנו שגם לנו מגיעה תשומת לב.
אני פוגשת הרבה נשים חזקות.
כאלה שמחזיקות בית, עבודה, ילדים, הורים, דאגות לרשימות אינסופיות.
והשאלה שאני רוצה להשאיר כאן היא:
אם מישהי הייתה שואלת אותך היום "מה שלומך באמת?"- מה היית עונה?
אני מבטיחה לקרוא כל תשובה באהבה💚
הסיפור מבוסס על מקרים מהקליניקה. הפרטים שונו כדי לשמור על פרטיות המטופלים.
#רפואהמשלימה
#עיסוירפואי
#רפלקסולוגיה
#טיפולהוליסטי
#בריאותהאישה
#איזוןגוףונפש
#נשיםשמטפלותבכולם
