23/07/2024
בימים מיוזעים ומזוויעים אלה פייסבוק מספק לי נחמה בדמות זכרונות מכנס ההתמקדות הבינלאומי שנערך בדיוק לפני 8 שנים בקיימברידג' הירוקה והקרירה (ביולי! לפחות כך היה לפני 8 שנים...).
זו היתה הפעם הראשונה שהעברתי סדנת התמקדות בבית באנגלית, ללא-ישראלים, הפעם הראשונה שפגשתי את קהילת ההתמקדות הבינלאומית, ואז הנץ בי הרצון, החלום, לעשות את זה:
ללמד בחו"ל, להפיץ את התמקדות בבית בעולם, ולחבר זאת עם חופשה, עם חופש מכל מה שקשה לי כאן, לזכות באוויר לנשימה ובירוק לעיניים ובשקט ובחביבות אירופאית - כעניין שבשגרה.
בעבורי כל אלה הם משאבים רבי עוצמה, ואחד הדברים שההתמקדות מלמדת אותנו הוא להתמשאב, לעגן בגוף את האיכויות המרפאות של תחושות נעימות.
אחד הדברים שהתמקדות בבית מלמדת אותנו, כגישה שמביאה את ההתמקדות לחיי היום יום שלנו, הוא להרבות משאבים בשגרה. המשאבים תומכים בנו ובנוכחות שלנו ובאפשרות שלנו להיות במלואנו, בהקשבה וקבלה, עם כל מה ומי שזקוק לנו: עם מה שבתוכנו, ועם מי שלצידנו.
העברתי מאז לא מעט סדנאות בכנסים בינלאומיים, אבל לפני כשנה זה התחיל: Rene Veugelers, חבר יקר וקולגה, הזמין אותי להעביר סדנה בת יומיים בגישת התמקדות בבית בהולנד, באוקטובר.
עשרה ימים לפני הנסיעה המתוכננת להולנד קרס עלינו השבעה באוקטובר. מלחמה פרצה, ואני התלבטתי קשות וארוכות אם לנסוע (ולהשאיר פה את המתבגרים שלי, ואת המדינה כולה), אם לבטל את הסדנה.
בלב חצוי ואחרי התמקדויות רבות החלטתי לנסוע. לא רק בגלל שלא רציתי לאכזב את תריסר המשתתפים שחיכו לי, אלא גם בגלל הנסיעה עצמה.
הגוף המטולטל והמטורגר והמרוקן שלי היה זקוק יותר מתמיד לשקט, לירוק, לקרירות ולחביבות. ידעתי שהטעינה הזו תתמוך בי ובמי שזקוק לי לעוד ימים רבים וקשים שעמדו לפנינו (לא שיערתי עד כמה הם יהיו רבים וקשים :-( ), תאפשר להיות שם במלואי, בהקשבה ובקבלה ככל האפשר. ידעתי עד כמה זה נחוץ.
ונסעתי. הולנד יפהפיה, והסדנה היתה מופלאה, ואני הייתי גם שם וגם כאן, עם הילדים, ועם כל מה שהתחולל, התגלה, התעצם.
עבדתי בימים האלה לא מעט, עשיתי שיחות אונליין עם א.נשים שאני מלווה וגם עם כאלה שאני לא מלווה אבל היו זקוקים לי. הרגשתי בגוף את הטראומה והחרדה מתחוללות בתוכי ובצד השני, וגם את המשאבים שעוטפים אותי ומקרקעים אותי ומזרימים אוויר לריאותי.
לצד הירוק והנעים היו גם המתמקדות והמתמקדים שהשתתפו בסדנה, שעטפו אותי באהבה ואמפתיה (זה היה נושא הסדנה :-) ) בימים הכל כך רגישים ההם. חזרתי חזקה יותר, מקורקעת יותר, נושמת יותר.
אחד הדברים המעניינים בעבורי בחוויית הסדנה היה להווכח בדברים שמאפיינים אותי כישראלית ואת הישראלים שאני פוגשת ברגיל, אל מול האירופאיות והאירופאים, ואת האופן שבו אנחנו יכולים להתחבר.
גם כשאני כאן אני נמצאת בעיקר בסביבה של מתמקדים, ככה יוצא (ככה נעים). וגם שם, משתתפי הסדנה היו כולןם מתמקדים ומתמקדות, רובם פסיכולוגים ופסיכותרפיסטיות.
נדמה לי שלא רק החומרים ודרכי העבודה שלי היו חדשים להןם - האפשרות להביא את איכויות ההתמקדות ליחסים הקרובים שלנו, לחוות את נקודת המבט המערכתית, לתרגל שיח מקרב גם במקומות כואבים, לחוות עבודה התמקדותית-קונסטטלטיבית ועוד; גם משהו בשפה שלי, בישירות, אולי אפילו סוג של בוטות (עדינה!) גם הם נחוו אחרת.
כך למשל, בעבודתי אני משתמשת הרבה במילה "כאב", בהתייחס לתחושות מורגשות, לרגשות ולחוויות.
גיליתי שהשימוש במילה הזו כשלעצמה הרגיש... כואב, אפילו מדי, למי שרגילים במילים עדינות יותר לתיאור תחושות ורגשות.
אצלנו, הישראלים (או לפחות אצלי), הכאב הוא כאן ועכשיו ותמיד ולפנים, ומילים אחרות עשויות להשמע חלשות מדי, עוקפות מדי. אצלם - אולי כתרבות, אולי כאיכות בדי.אנ.איי הקולקטיבי - הכאב מוכמן יותר.
וכך, על אף שהתגובות לסדנה דיברו והודו על החזקה עדינה ומאפשרת, הרגשתי שגם שפכתי קצת כאב - ובעקבותיו נפתח הפתח לכאבים נוספים - במתחם היפהפה שם בהולנד. מזל שהיתה לנו התמקדות להיות איתם