17/11/2023
חודש וחצי בתוך המלחמה הזו ואני עדיין מסתגלת.
מסתגלת למציאות החדשה קשה שבה תחושת הביטחון הקיומית נפרצה. חודש וחצי אחרי שקיבלנו תזכורת מטלטלת קרביים לכמה החיים שבריריים.
כמה כל מה שיש לנו זה כאן ועכשיו כי לעזאזל אף אחד לא יודע מה יהיה ברגע הבא. (מעולם איש לא ידע)
כמה הפילוג הקשה ששרר פה במדינה בשנה האחרונה פתח בינינו פער שכמעט קרע את המדינה לשניים והסיח אותנו מהעובדה שאנחנו עדיין מוקפים בגורמים עויינים ונוראיים שמעדיפים שלא נהיה פה וניצלו את הפירצה הזו שנוצרה בינינו כדי להיכנס
קיבלנו תזכורת קשה מההיסטוריה מה קורה כשאין לנו בית, מדינה. במשך 12 שעות שהתחילו בשבת בבוקר ב-7.10 היה חור שחור מדיני, המדינה כאילו נעלמה מתפקוד ולא הייתה. הרגשתי שהאדמה נפתחה, שהשמיים נפלו. כל רחש בגינה (אני גרה בבית קרקע) מקפיץ את הלב. המחשבה הראשונה שעוברת היא "אם זה מחבל איזה פעולה אני עושה קודם?" מתכננת צעדים כדי לחיות בכל מחיר. נמצאת בתהליך של הוצאת רישיון לנשק. כי כן, קודם כל הקם לאוהבך השכם לאוהבו אבל באין ברירה, הקם להורגך השכם להורגו- ושלעולם לעולם לא נצטרך!
מתעדכנת באופן בסיסי בלבד בחדשות אחת לכמה ימים ובקבוצת הביטחון המקומית...ועושה הכל אבל הכל כדי שיהיה טוב. כאן ועכשיו: אוכלת וישנה טוב ככל האפשר,חוזרת יותר ויותר לעשייה מקצועית טיפולית גם בהתנדבות ומכל הלב, מארחת אנשים וחברים שלי ושל הילדים, מקפידה ככל יכולתי על תכנים אופטימים קלילים ואף מצחיקים במדיה כדי לשמור על הלב והנפש.
תורמת כסף ככל יכולתי כדי לתמוך בכל מי שצריך, מדליקה נרות ,מתפללת ועושה הגנות אור אנרגטיות לחיילים, לחטופים, לפצועים, למשפחות השכולות, אפילו לנפטרים, לכולנו.
שומרת ומקיימת מרחב אינטימי זוגי רגשי וגופני-זקוקה לו יותר מתמיד!!
מזכירה לעצמי ולכל מי שסביבי שאנחנו האור בקצה המנהרה!
שכדי לקום מהשבר הלאומי אישי הזה אנחנו חייבים להמשיך לעשות את מה שידעתי שאנחנו צריכים לעשות תמיד לפני כל דבר אחר-לאהוב!
אני שומעת אנשים סביבי מכל הסביבות אומרים- ירד לי כל החשק לבשל, לצאת....חשק מיני? בכלל לא קיים...איך אפשר להרשות לעצמי להנות כשכולם מסביב כל כך סובלים?
אני יכולה מאוד מאוד להבין. אבל זה בידיוק ההיפך בעיניי- אנחנו האור בקצה המנהרה:
וכדי להיות האור בקצה המנהרה עלינו לאהוב את עצמנו, לתת לנו ים של חמלה וזמן לעכל, להבין ,לאסוף את השברים ולהתחיל לחשב מסלול מחדש על החיים. לעשות טוב!להיות טוב! וכמה שיותר אהבה וחמלה-
אהבה על כל צורותיה וביטוייה היא היחידה שיכולה להרים אותנו מהשבר הלאומי אישי הזה שאנו מצויים בו לאהוב אותנו ללא תנאי- לתת לנו להרגיש הכל בלי לשפוט את עצמנו, לאוורר רגשות וסטרס. להבין שייקח לנו הזמן שייקח כדי להירגע, להשתחרר, להכיל, להנות וזה בסדר..ייקח הזמן שייקח לעבור במנהרה הערפילית הזו..אנחנו נעבור אותה- כי לטורך כל ההיסטוריה שלנו כעם- אנחנו האור בקצה המנהרה ואנחנו בוחרים בחיים. באהבה.
חודש וחצי בתוך המלחמה הזו ואני עדיין מסתגלת.
מסתגלת למציאות החדשה קשה שבה תחושת הביטחון הקיומית נפרצה. חודש וחצי אחרי שקיבלנו תזכורת מטלטלת קרביים לכמה החיים שבריריים.
כמה כל מה שיש לנו זה כאן ועכשיו כי לעזאזל אף אחד לא יודע מה יהיה ברגע הבא. (מעולם איש לא ידע)
כמה הפילוג הקשה ששרר פה במדינה בשנה האחרונה פתח בינינו פער שכמעט קרע את המדינה לשניים והסיח אותנו מהעובדה שאנחנו עדיין מוקפים בגורמים עויינים ונוראיים שמעדיפים שלא נהיה פה וניצלו את הפירצה הזו שנוצרה בינינו כדי להיכנס
קיבלנו תזכורת קשה מההיסטוריה מה קורה כשאין לנו בית, מדינה. במשך 12 שעות שהתחילו בשבת בבוקר ב-7.10 היה חור שחור מדיני, המדינה כאילו נעלמה מתפקוד ולא הייתה. הרגשתי שהאדמה נפתחה, שהשמיים נפלו. כל רחש בגינה (אני גרה בבית קרקע) מקפיץ את הלב. המחשבה הראשונה שעוברת היא "אם זה מחבל איזה פעולה אני עושה קודם?" מתכננת צעדים כדי לחיות בכל מחיר. נמצאת בתהליך של הוצאת רישיון לנשק. כי כן, קודם כל הקם לאוהבך השכם לאוהבו אבל באין ברירה, הקם להורגך השכם להורגו- ושלעולם לעולם לא נצטרך!
מתעדכנת באופן בסיסי בלבד בחדשות אחת לכמה ימים ובקבוצת הביטחון המקומית...ועושה הכל אבל הכל כדי שיהיה טוב. כאן ועכשיו: אוכלת וישנה טוב ככל האפשר,חוזרת יותר ויותר לעשייה מקצועית טיפולית גם בהתנדבות ומכל הלב, מארחת אנשים וחברים שלי ושל הילדים, מקפידה ככל יכולתי על תכנים אופטימים קלילים ואף מצחיקים במדיה כדי לשמור על הלב והנפש.
תורמת כסף ככל יכולתי כדי לתמוך בכל מי שצריך, מדליקה נרות ,מתפללת ועושה הגנות אור אנרגטיות לחיילים, לחטופים, לפצועים, למשפחות השכולות, אפילו לנפטרים, לכולנו.
שומרת ומקיימת מרחב אינטימי זוגי רגשי וגופני-זקוקה לו יותר מתמיד!!
מזכירה לעצמי ולכל מי שסביבי שאנחנו האור בקצה המנהרה!
שכדי לקום מהשבר הלאומי אישי הזה אנחנו חייבים להמשיך לעשות את מה שידעתי שאנחנו צריכים לעשות תמיד לפני כל דבר אחר-לאהוב!
אני שומעת אנשים סביבי מכל הסביבות אומרים- ירד לי כל החשק לבשל, לצאת....חשק מיני? בכלל לא קיים...איך אפשר להרשות לעצמי להנות כשכולם מסביב כל כך סובלים?
אני יכולה מאוד מאוד להבין. אבל זה בידיוק ההיפך בעיניי- אנחנו האור בקצה המנהרה:
וכדי להיות האור בקצה המנהרה עלינו לאהוב את עצמנו, לתת לנו ים של חמלה וזמן לעכל, להבין ,לאסוף את השברים ולהתחיל לחשב מסלול מחדש על החיים. לעשות טוב!להיות טוב! וכמה שיותר אהבה וחמלה-
אהבה על כל צורותיה וביטוייה היא היחידה שיכולה להרים אותנו מהשבר הלאומי אישי הזה שאנו מצויים בו לאהוב אותנו ללא תנאי- לתת לנו להרגיש הכל בלי לשפוט את עצמנו, לאוורר רגשות וסטרס. להבין שייקח לנו הזמן שייקח כדי להירגע, להשתחרר, להכיל, להנות וזה בסדר..ייקח הזמן שייקח לעבור במנהרה הערפילית הזו..אנחנו נעבור אותה- כי לטורך כל ההיסטוריה שלנו כעם- אנחנו האור בקצה המנהרה ואנחנו בוחרים בחיים. באהבה.
