01/09/2026
מטופלת מגיעה אליי ומתלוננת על עייפות.
עכשיו, עייפות היא אחת התלונות המעניינות והמורכבות שיש.
היא יכולה להופיע כמעט בכל אבחנה.
חוסר. עודף. תקיעות. חום. קור.
אז כשמישהו אומר לי:
“אני עייף”
אני לא ממהר לשאול את עצמי מה גורם לעייפות?
אני מתחיל בלנסות להבין:
איפה היא נמצאת בגוף?
שאלתי אותה:
“איפה את מרגישה את העייפות בגוף?”
היא הסתכלה עליי ואמרה:
“אני לא יודעת.”
וזה הגיוני.
מי בכלל חושב על עייפות במונחים של מיקום בגוף?
אז ביקשתי ממנה לשים את שתי הרגליים על הרצפה, לשבת בנוחות, לעצום עיניים לרגע ולסרוק את הגוף.
איפה העייפות?
אחרי כמה רגעים היא אמרה:
“בעיניים.”
אוקיי.
אז במקום להמשיך לדבר על עייפות, התחלנו לחקור את התחושה עצמה.
“מה יש שם?”
כבדות.
נשארנו רגע עם הכבדות.
ואז שאלתי:
“יש גם תחושה של טמפרטורה?”
והיא אמרה:
“יש לי חום בלחיים.”
כאן כבר התחיל להיווצר סיפור.
גם כשאני מסתכל עליה אני רואה שהלחיים אדומות.
ב-SAAM - דיקור קוריאני
אני מתחיל לחפש את היחסים בין המערכות, ולא רק “איזה איבר אחראי על איזה סימפטום”.
אחת המערכות שמעניינות אותי כאן היא היחסים בין הכבד למחמם המשולש.
המחמם המשולש הוא פונקציה ברפואה הסינית שקשורה, בין היתר, לוויסות האקלים של הגוף - טמפרטורה, נוזלים ותנועה בין אזורים שונים בגוף.
ואז אני מתחיל לאסוף עוד רמזים.
אני שואל אותה כמה היא שמה לב למה שקורה סביבה.
שינויים קטנים באנשים.
דברים שזזים.
שינויים בבית.
במשרד.
והיא אומרת:
“אני רואה הכול.”
עוד רמז.
אני שואל על הראייה.
ובמיוחד על הראייה לקרוב.
היא מספרת שהקריאה מקרוב כבר לא כמו פעם.
עוד רמז.
ואז אני שואל:
“וכשהעייפות הזאת מגיעה - מה קורה לך בפנים?”
והיא אומרת:
“תסכול.”
“חוסר סבלנות.”
“אי־שקט.”
פתאום העייפות היא כבר לא רק עייפות.
יש כאן גוף.
יש תחושה.
יש טמפרטורה.
יש ראייה.
יש תגובה רגשית.
יש דפוס.
והשרטוט מתחיל להיווצר.
עיגול ועוד עיגול.
חץ לכאן.
חץ לשם.
אני מצייר למטופלת את מה שאני רואה ומסביר לה את היחסים בין המערכות.
וזה אחד הדברים שאני הכי אוהב ברפואה הסינית וב-SAAM.
לא לקחת סימפטום ולתת לו שם.
אלא לעצור ולשאול:
מה עוד קורה כאן?
איך הדברים קשורים אחד לשני?
איך הגוף מספר את הסיפור שלו?
בסופו של דבר בחרתי לעבוד דרך חיזוק הכבד.
ותוך כמה דקות, במהלך הטיפול, היא דיווחה שהכבדות בעיניים ותחושת החום בלחיים השתנו ונעלמו.
והדף הזה?
הוא נשאר אצלי.
בסוף יום טיפולים אני מסתכל על כל השרטוטים האלה.
עיגולים שחוזרים על עצמם.
חצים.
מילים.
קווים.
וכל אחד מהם הוא בעצם מפגש שהיה לי עם אדם.
וזה אולי אחד הדברים שהכי משמחים אותי בעבודה הזאת.
אני נהנה לטפל.
אני נהנה ללמוד.
אני נהנה ללמד.
ובעיקר - אני נהנה לגלות בכל פעם מחדש כמה הגוף יודע לספר,
אם רק עוצרים רגע ומקשיבים לו
