28/12/2025
היום אני בוחרת לשתף רגע שלא יוצא לי מהלב.
היא הגיעה אליי לטיפול פנים. לכאורה – עוד טיפול שגרתי. אבל כבר מהרגע הראשון הרגשתי שמשהו שם אחר. הגוף היה נוכח, אבל הנפש הייתה דרוכה, מכווצת. תוך כדי הטיפול, בין שקט לנשימות, הסיפור התחיל לצאת. לאט. בכאב. באומץ גדול.
היא חוותה אלימות. בבית. ממי שאמור היה להיות המקום הבטוח שלה.
באותו רגע הבנתי שהתפקיד שלי חורג הרבה מעבר לעור, לקוסמטיקה, למקצוע. עצרתי. הקשבתי באמת. בלי למהר, בלי לשפוט. נתתי לה מקום. החזקתי עבורה מרחב בטוח – מקצועי, אנושי, מכיל.
דיברנו על האפשרויות שלה, על הזכויות שלה, על זה שהיא לא לבד – גם אם כך זה מרגיש. חיברתי אותה למרכז סיוע לנשים מוכות, לגורמים שיודעים ללוות, לתמוך ולהגן. ראיתי איך משהו קטן בה מתיישר, איך נשימה אחת הופכת לקצת יותר עמוקה.
אני לא גיבורה. עשיתי את מה שכל אחת ואחד מאיתנו יכולים וצריכים לעשות: לראות, להאמין, ולא להפנות מבט.
אני משתפת את זה כי אלימות לא תמיד נראית לעין. לפעמים היא יושבת בשקט על כיסא טיפולים, מחכה שמישהו ישאל, שיקשיב, שיאמין.
ואם את קוראת את זה ומרגישה שזה נוגע בך – דעי שיש לך מקום, ויש מי שיכול לעזור. מגיע לך ביטחון. מגיע לך שקט. מגיע לך חיים בלי פחד! תודה על הזכות 🤎
