06/09/2026
30 שנה לפטירתה של דסי
שלושים שנה
כתבתי את המספר הזה כמה פעמים בשבועות האחרונים, ובכל פעם הוא נראה לי שוב מוזר, כאילו הוא שייך למישהי אחרת.
דסי הייתה בת 19.
היום היא הייתה אמורה להיות בת 49.
אני לא יודע מה לעשות עם המספר הזה. הוא אינו מתחבר לתמונה שיש לי בראש. בתמונה שלי דסי תמיד נשארת בת 19.
זה אחד הדברים שאיש אינו מספר לך על אובדן ארוך־טווח: הזמן לא מרפא. הוא פשוט ממשיך לנוע, ואתה עומד ומתבונן בו חולף.
אנחנו עוברים בתוך השנים. הילדים גדלים, הנכדים וב״ה גם הנינים נולדים וגדלים, המשפחות מתרחבות וסדרי העולם משתנים — אבל יש מישהי אחת שנשארת תמיד באותו הגיל.
כשדסי נפטרה, וכשקמנו מהשבעה, לא היה לנו למי לפנות.
לא היה ארגון, לא הייתה שפה, ואפילו לא הייתה מילה מוסכמת שתתאר מה עובר על הורה, אח או אחות שאיבדו אדם יקר שלא נפל במלחמה.
גיליתי שהחברה שלנו יודעת היטב כיצד להתייחס לשכול אחד, וכמעט אינה יודעת כיצד להתייחס לשכול האחר.
למדתי זאת בדרך הקשה, כמעט לבד, במשך שנים.
מתוך המקום ההוא — לא מתוך תוכנית מסודרת ולא מתוך חזון גדול — נולד הדבר שהפך בהמשך למשימת חיי: העלאת המודעות לשכול האזרחי והדאגה לכך שמשפחות שחוו אובדן לא יישארו לבדן.
לא תכננתי את זה.
פשוט הבנתי, צעד אחר צעד, שאם לא אקום ואעשה זאת, אולי אף אחד אחר לא יעשה זאת במקומי.
הבנתי שאם יש דבר שדסי הייתה רוצה שיצמח מתוך היעדרותה, הרי זה שהורים, סבים וסבתות לא יצטרכו ללכת לבדם בדרך שבה אנחנו הלכנו.
אני לא כותב את הדברים האלה כדי לספר שהתגברתי.
לא התגברתי.
אבל התבגרתי.
למדתי לחיות לצד הגעגוע, לא במקומו. למדתי שאפשר להמשיך לחיות, לפעול, ליזום ולסייע לאחרים — ובאותו הזמן להמשיך להתגעגע.
לפעמים, כשקשה, אני מרגיש את דסי יושבת לי על הכתף ולוחשת:
״אבא, תמשיך. מה שאתה עושה חשוב ומשמעותי״.
שלושים שנה הן גם זמן להודות — לא רק לדסי, שהיא המנוע שמניע אותי, אלא לכל מי שהלך איתי בדרך הזאת.
לכל מי שלא ברח כאשר היה קשה לשבת מולי.
לכל מי שהבין שלפעמים אין צורך למצוא את המשפט הנכון. צריך פשוט להיות שם — בבחינת ״עִמּוֹ אָנֹכִי בְצָרָה״.
במהלך השנים פגשתי הורים, סבים וסבתות רבים. בכל פעם שמישהו מהם אמר לי: ״נשארנו לבד. מאז שהסתיימה השבעה, הדלת נסגרה״ — הבנתי מחדש מדוע אני ממשיך.
מניסיוני למדתי מה יכולה לעשות נוכחות אנושית למשפחה שחוותה אובדן. למדתי כיצד הקשבה, ליווי ותמיכה יכולים לסייע לה לעבור בדרך הקשה הזאת.
לדסי היה מוטו:
״יש דברים קלים ויש דברים קשים — אבל אין דברים בלתי אפשריים״.
אינני יכול לשנות את מה שקרה, ואינני יכול להעלים את הכאב.
אבל אני יכול להשתדל ולדאוג שיהיה למי לפנות.
שתהיה שפה.
שיהיה מי שיקשיב.
שיהיה מי שיגיע אחרי שהשבעה מסתיימת — כשהבית מתרוקן והסביבה חוזרת לשגרה.
אני לא יודע מי הייתה דסי היום, בגיל 49.
אבל אני יודע מי היא הפכה אותי להיות.
אני מדמיין שהיא הייתה מזהה את עצמה במה שצמח כאן, גם אם מעולם לא דמיינה שכך יהיה.
שלושים שנה אחרי, הגעגוע לא נעשה קטן יותר. הוא פשוט קיבל גם תפקיד: להזכיר לי מדוע אסור לנו להשאיר אף משפחה לבדה — ביום השמיני ובכל הימים שבאים אחריו.
אני ממשיך, לא מפני שהכאב עבר ולא מפני שהתגברתי.
אני ממשיך מפני שאני שומע אותה אומרת לי:
״אבא, תמשיך״.
לזכרה, לזכותה ובזכותה של דסי.
