02/09/2026
“אני מסתכלת עליהם בחופה, ואני פשוט יודעת שזה לא יהיה לנצח...”
כך סיפרה לי מטופלת שהגיעה לקליניקה. היא תיארה איך בכל פעם שהיא מגיעה לחתונה, משהו נסדק בתוכה. היא מסתכלת על הזוג המאושר, על הטקס, ופורצת בבכי לא מהתרגשות, אלא מכאב ומחוסר אמונה. מבחינתה, זו הייתה “האמת הבלתי מעורערת”: הרי כל כך הרבה זוגות מתגרשים, כל כך הרבה קשרים נגמרים, אז למה בכלל להתחיל? למה להשקיע את הלב במשהו שסופו ידוע מראש?
אבל שום תגובה רגשית חזקה כזו אינה מקרית.
כשצללנו פנימה ופתחנו את המקום הזה, התברר שהיא בכלל לא דיברה על הזוג שבחופה. היא דיברה על החוויות האישיות שלה, על מערכות יחסים מהעבר שבהן היא קיוותה וייחלה שזה יימשך לנצח ובסתר ליבה כל כך רצתה בזה אך שוב ושוב נכוותה והתאכזבה.
המוח שלה פשוט פיתח מנגנון הגנה: עדיף להחזיק במחשבה ש”שום דבר לא מחזיק לנצח”, מאשר להסתכן שוב בכאב של פרידה.
אלא שהמחיר של ההגנה הזו כבד מדי. ההנחה המוקדמת הזו גרמה לה לפסול מראש כל אופציה לאהבה, עוד לפני שהיא בכלל התחילה.
הבנו יחד שלא כל קשר בעולם מחזיק לנצח, וזה נכון אבל האם בגלל זה שווה לאבד את הסיכוי לאהוב? ומי אמר שהמחשבה שמנהלת אותה היא האמת היחידה?
ברגע שמעזים לגעת בפחדים הללו, להבין מאיפה הם הגיעו ולשחרר את התבניות שאימצנו כדי לשרוד, פתאום נפתח מרחב חדש. מרחב שבו אפשר לתת אמון, להרפות מהעבר ולהאמין שזוגיות טובה, יציבה וארוכת טווח היא לגמרי אפשרית גם
