28/03/2024
הילד שלך כבר מזמן סיים את הצבא ועדיין גר איתכם בבית וזה, בואי נאמר בעדינות – מאתגר בשבילך, עם כל האהבה שיש לך אליו?
אז הפוסט הזה בשבילך ואני כותבת אותו כי נושא הילדים הבוגרים, שחיים בבית לעתים עולה בקליניקה שלי יחד עם חוסר אונים.
הסיבה לכך שהילד או הילדה ממשיכים לגור איתנו הרבה אחרי שסיימו צבא היא לרוב כלכלית.
לפחות זה התירוץ. הרי מה יותר רציונלי מלגור עם ההורים ולחסוך קצת כסף?
העניין הוא שלא תמיד זו הסיבה היחידה.
לפעמים מתחת לסיבה הזו מסתתרות סיבות נוספות כמו – חשש מלהתחיל חיים עצמאיים,
חשש מכשלון, נוחות – אימא מכבסת, מבשלת, מנקה.
ואז מתחילים מגוון תסכולים מחלוקת תפקידים לא הוגנת, מכך שהילד.ה לא לוקחים חלק בנטל הכלכלי ונטל של משימות בבית. אם בעבר היו תפקידים מוגדרים והיו לך דרכים להשפיע על ילדייך ולשים להם גבולות, עכשיו - את לא תמיד יודעת איך לשוחח איתם, שלא יעלבו. הם כבר לא ילדים קטנים, אז אי אפשר לדרוש מהם או לחנך אותם ומצד שני – מה נסגר עם הקטע הזה שהוא מביא את כל החברים שלו, מחסל אוכל לשבוע ומשאיר לך הר כלים??
יש כאן מורכבות נוספת – המורכבות ההורמונלית שלנו.
פעם אחרונה שאמרתי את מה שאני עומדת להסביר כאן למישהי בקליניקה, ראיתי איך היא נושמת לרווחה.
אני רוצה לומר את זה גם לך -
חלק מהשינוי ההורמונלי שאנחנו עוברות בגילאי 45+ הוא העלייה בהורמון ה – FSH, הורמון ששמו השני הוא "עכשיו אני", זה קורה במקביל לירידה של האסטרוגן, "הורמון האישה הפורייה, החושנית, המכילה ולעתים המרצה". יש לנו ממש תוכנה שמופעלת בגוף שגורמת לנו להרגיש מיאוס ממשימות, שהיינו רגילות לעשות עבור ילדינו ובני הזוג שלנו. יש בדבר הזה הגיון. עקרונית בגילאי 45+ ילדינו אמורים כבר להיות עצמאיים ואנחנו אמורות להתפנות יותר להגשמה. פנינו כמו נפתחות מהמשפחה הגרעינית החוצה אל העולם (מי כאן פתאום התחילה להתעניין באקטואליה?).
אם תמיד היה לך צורך בזמן שלך עם עצמך, עכשיו הצורך הזה עלול להתגבר מאוד, וללא מענה – לגרום לך להיות חסרת סבלנות, קצרה ועצבנית.
השארות הילדים בבית מייצרת לנו קונפליקט בין הצורך שלנו להיות עבורם ולעזור להם לבין הצורך העמוק להתפנות מגידול ילדים ודאגה לאחר ולהתפתח בכיוונים של הגשמה ותרומה לקהילה הרחבה. אז אם את מרגישה שאין לך כוח אליהם, שהם מעצבנים אותך, שיש רגעים שבא לך לבעוט בהם החוצה - את לא אימא רעה וחסרת רגישות.
זה לגמרי נורמלי!
עכשיו בואי נדבר רגע על - מה אפשר לעשות?
לפני הכל – להפנים שמה שאת מרגישה זה בסדר. כשאת פועלת מתוך רגשות האשם, מתוך חוויה עמוקה שאת אימא רעה ולא סבלנית – שום דבר טוב לא יכול לצאת מזה.
דבר שני – שבי עם עצמך רגע בנחת, רצוי לא בתוך הבית. ככה בכיף בבית קפה ונסי לעשות סדר לעצמך:
1. האם התנאים בהם את מאפשרת לילד לחיות אצלך בבית מבחינת חלוקת הנטל מרגישים לך הוגנים?
2. האם התנאים האלה משרתים את הילד/ה שלך? את ההתפתחות שלהם? האם הם מתחשבים בצרכים שלך?
מה הצרכים האמיתיים שלך? אם את מקשיבה לילדה הפנימית שבתוכך – למה היא זקוקה?
אולי את זקוקה מדי פעם לסופ"ש לבד וחשוב לך שהילד ימצא סידור לסופ"ש הזה. אולי יש ימים ושעות מסויימים שבהם את צריכה את הרכב ולא מתאים לך שיקחו אותו. אולי את לא מוכנה יותר לשטוף כלים אחריהם? אולי חשוב לך שאחרי שעות מסויימות יהיה שקט בבית אחרת את לא מצליחה לישון היטב?
אחרי שהצרכים שלך ברורים לך, כדאי לעשות תהליך דומה יחד עם בן הזוג ואז לעשות שיחת תיאום ציפיות עם הילד.ה שלכם.
את כל התקשורת הזו אפשר לעשות ברוח טובה, מתוך מקום שקט שלך, שמקבל את העובדה שהצרכים שלך לא פחות חשובים מהצרכים של שאר בני הבית וכיון שמדובר כרגע באנשים בוגרים, שחיים אצלך, אפשר לנהל איתם משא ומתן של בוגרים ולהגיע להסכמים שיהיו ווין ווין לשני הצדדים.
מוזמנת להתייעץ – במידה וצצות שאלות/התלבטויות.
אפשר לתייג או לשלוח למי שאת חושבת שיכול להיות לה לעזר.
