18/06/2026
השבוע הגיע אליי איש מקצוע לעבודה בקליניקה.
תוך כדי עבודה הוא שאל במה אני עוסקת.
לא הספקתי לענות, והוא כבר התחיל לספר:
"לפני שבוע הייתי עד לתאונת דרכים קשה. מאז, אני לא יודע למה, אבל פתאום באמצע נהיגה אני מרגיש שאני עומד להתעלף. זה מוזר. אין לזה סיבה. אני בכלל לא חושב על התאונה."
"אתה לא חושב עליה", אמרתי, "אבל יכול להיות שהגוף שלך עדיין כן."
זו הייתה שיחה קצרה על הדרך. הוא בעיקר רצה איזה טיפ, איזה כלי לעשות בו שימוש אם זה יקרה שוב. תרגלנו נשימה פשוטה ונפרדנו.
בערב הגיעה הודעה:
"תודה. הטיפ שלך עם הנשימה עובד."
ואני חשבתי לעצמי שמה שבעיקר עזר, זה שמישהו נתן לזה מקום.
הגוף שלנו כל כך חכם.
הוא לא נותן לנו לדלג לאורך זמן מעל דאגה, כאב או חוויה מטלטלת.
ובמדינה שבה כמעט כל אחד מאיתנו נושא אירוע אחד אחד או שניים שהשאירו חותם במערכת העצבים, לא מפתיע שסימפטומים צצים גם הרבה אחרי שהאירוע נגמר, לפעמים בלי שנקשר ביניהם בכלל.
אני יודעת שזה נשמע לפעמים פשוט מדי.
אבל לדבר על הדברים, לתת מקום לחוויה ולמה שהיא עוררה בנו, יכול לשחרר את הגוף מהצורך להמשיך להחזיק הכול לבד.
וכן, לפעמים גם כמה טיפים קטנים יכולים לעזור בדרך.
מה הגוף שלך מבקש ממך להפסיק להחזיק לבד?
