01/07/2026
לפעמים כשקוראים ספר, מגיעים לסוף העמוד ומגלים שהעיניים עברו על הטקסט אבל לא קלטנו מילה אחת ממה שקראנו. התודעה הייתה במקום אחר.
העניין הוא שבספר אפשר פשוט לחזור לעמוד הקודם, אבל בחיים אי אפשר. לחיות זו אמנות, ואמנות לא עושים פעמיים.
אני ממש אוהבת את הקטע הזה של ניסים אמון מהספר שלו ״חידת הלוטוס״.
לפעמים נדמה לי שאני ממשיכה לנוע קדימה, אבל חלק ממני נשאר מאחור. חוויות שלא קיבלו מקום, רגשות שלא עובדו, אירועים שלא הצלחתי להכיל. במיוחד בשנים האחרונות, נדמה לי שלרובינו יש הרבה יותר מדי מזה.
מאז שחזרתי מפסטיבל שהנחיתי בו בפולין לפני שבוע, אני מנסה להבין מה היה שם שהחזיר אותי לחוויה של שלמות החלקים, ולאפשרות (שהיא לא מספיק זמינה לי כמו שהייתי רוצה) להרגיש לגמרי חלק ממרחב אנושי גדול.
ונזכרתי בשיעור הראשון באוניברסיטת בחוג לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה שבו המרצה אמר שהאדם הוא יצור טקסי. והסביר שטקסים מלווים את התרבות האנושית מאז ומעולם. הם קדמו לדתות הממוסדות ולרבות מהפרקטיקות הרוחניות שאנחנו מכירים היום. הם נולדו מתוך צורך אנושי עמוק: לעבור בין תקופות חיים, להתמודד עם אובדן, עם לידה, עם שינויים ועם חוסר ודאות. להצליח לעבור ממצב תודעה אחד למצב תודעה אחר.
מילדות לבגרות, מחיים למוות, מיגון לחיות ומערבוב לנפרדות. טקסים עושים סדר.
אנחנו מוקפים בטקסים גם בלי שנשים לב. צחצוח שיניים של הבוקר,מה שעושים לפני שנכנסים הביתה או יוצאים ממנו, הדרך שבה אנחנו מסיימים יום ומתחילים יום חדש. במיטבם, טקסים אינם פעולה אוטומטית אלא הזמנה לעצור, להיות נוכחים, ולסמן מעבר. הם עוזרים לנו להניח מאחור את מה שכבר הסתיים, ולא לגרור אותו שוב ושוב אל תוך ההווה. זה המהות של טקס נישוק המזוזה: אנחנו עוצרים לפני כניסה למקום חדש. כמה התודעה שלי ערה לחדש ומה אני רוצה להשאיר מחוץ לדלת?
כשאנחנו לא מצליחים לעשות את המעברים האלה, אנחנו נוטים למחזר את העבר. במערכות יחסים, בעבודה, בהורות, ואפילו באופן שבו אנחנו פוגשים את עצמנו. אנחנו מנסים ליצור משהו חדש מתוך מערכת שעדיין עסוקה בלשאת את מה שלא קיבל מקום.
ויש לזה המון עוצמה כשעושים את זה יחד. זה הכוח הייחודי של טקס קבוצתי. כשאנחנו לבד, אנחנו פוגשים בעיקר את המשאבים ואת הפצעים שלנו. אבל בקבוצה מתרחש משהו נוסף. מערכת העצבים מקבלת חוויה של שייכות ועוד רוחב פס, עם משאבים וצבעים נוספים. יותר קל לווסת מערכת עצבים כשעוד גופים נוכחים איתנו. הגוף נזכר שהוא לא צריך לשאת הכול לבד. דווקא במרחב האנושי, שבו פעמים רבות נוצרו גם הפצעים שלנו, יכולה להיווצר גם חוויית תיקון.
בדידות היא אחד הסימפטומים העמוקים של טראומה. וטקס קבוצתי, כשהוא מוחזק היטב, יכול להפוך את הבדידות לעדות, את הכיווץ להתרחבות, ואת תחושת הניתוק לחוויה של שייכות.
כשעובדים עם האינטליגנציה של הגוף, נוצר מרחב שבו מה שלא הצליח לקבל מקום יכול סוף סוף להיראות, לקבל הכרה ולעבור אינטגרציה.
כל קונסטלציה היא טקס. אבל המון שנים לא ממש הצלחתי להסביר את זה.
אבל אז בקורונה קניתי את הקורס הדיגיטלי של ד”ר דני נוה. דני הוא מרצה מרתק. הוא הצליח להדביק אותי למסך, לשמוט לי את הלסת ולשלוח אותי להיזכר למה למדתי שני תארים בסוציולוגיה ואנתרופולוגיה. דני הוא אנתרופולוג שחי עם שבטים בדרום אמריקה ובהודו וחקר את מקומם של הטקסים בחיי האדם. מתוך החיים המשותפים איתם הוא מביא ידע נדיר על החוקיות האוניברסלית של טקס – מה הופך אותו, כמעט בכל תרבות אנושית, למרחב שמאפשר מעבר, משמעות וריפוי. ומתוך זה הבנתי מה עושה את הקונסטלציה מבוססת התמקדות כל כך עוצמתית ומה עובד בה!
זו הייתה אחת מאותן חוויות נדירות שבהן ההבנה והחוויה נפגשות, ומשהו מתארגן מחדש בפנים.
פתאום הצלחתי להבין טקסים באופן אחר. לא רק כרעיון אקדמי או כתופעה תרבותית, אלא כחוכמה אנושית עמוקה שחוצה תרבויות וזמנים.
מאז, ההבנה הזאת מלווה אותי כמעט בכל תהליך שאני מנחה ובכל הכשרה שאני מלמדת. היא שינתה את הדרך שבה אני מחזיקה מרחבים קבוצתיים, והיא הפכה לאחת מאבני היסוד של האופן שבו אני מבינה קונסטלציה מבוססת התמקדות
דני הוא מנחה אורח בתוכנית הלימודים שלי. אני מחשיבה את הידע שהוא מביא ייחודי ונדיר. והוא גם מאלו שתענוג להקשיב להם.
אני שמחה ומתרגשת שהוא יהיה איתנו בכנס קונסטלציה מבוססת התמקדות (בשישי-שבת הבאים בגבעת חביבה), ויזמין גם אותנו להסתכל מחדש על אחד הכלים העתיקים והעמוקים ביותר של התרבות האנושית – הטקס.
אם אתם רוצים להיות איתנו בכנס, ד״ר דני נוה מגיע לכנס וירצה על טקסים, ובהמשך נחווה טקס ריפוי קולקטיבי כך שהתיאוריה תהפוך לפרקטיקה ותספג דרך החוויה.
***יש כרטיסים אחרונים***
גם ליום אחד!
#קונסטלציה מבוססת התמקדות
