04/06/2026
אתמול היה לי יום קשוח במיוחד.
התעוררתי מחלום חזק וצלול עם תחושה שהוציאו לי את האוויר מהגוף. חסרת אנרגיות.
עוד לפני שקמתי עצרתי להקשיב למה שקורה בתוכי, וכתבתי. שפכתי אל הדף את כל מה שהיה שם, חלק מטקס הבוקר שלי.
אחר כך נכנסתי למטבח, הכנתי סנדוויצ’ים למתבגרים והמשכתי את היום.
אבל התחושות לא נעלמו.
המועקה הפכה לעצב, העצב לכאב, ואחרי שיחה עם אחות לב הגיעו הדמעות. אחר כך עוד שיחונת, ועוד בכי מתפרץ, כזה שלא מבקש פתרון, רק מקום ובשפע.
אחר כך קבלתי הודעה מחזקת מחבר אהוב וטיול בשדות בשעת שקיעה, זמן איכות משובח בחצר עם הבת הגדולה שלי, ולאט לאט משהו בתוכי התרכך וחזר למקומו.
והיום קמתי אחרת.
תודה עליכם מלאכים מלווים.
החוויה הזו הזכירה לי שרגשות הם אורחים.
הם באים, מבקשים שיראו אותם, שירגישו אותם, שייתנו להם מקום של כבוד ובשפע,
ובזמן שלהם הם ממשיכים הלאה.
ואולי בגלל זה אני כבר פחות מאמינה בפתרונות מהירים.
בשנים האחרונות, גם בחיים שלי וגם בקליניקה, אני פוגשת שוב ושוב את אותה התנועה.
אנחנו רוצים להרגיש טוב עכשיו.
להבין עכשיו.
לשחרר עכשיו.
אבל רוב הריפוי העמוק שפגשתי לא קרה ברגע אחד.
הוא קרה דרך הסכמה להישאר.
להישאר עם הכאב ועם הגוף.
להישאר עם הרגש.
להישאר עם מה שחי ומה שמבקש להישמע.
כמו בריקוד.
כמו בטבע.
כמו בנשימה.
צעד אחר צעד.
הקליניקה שלי היא מרחב לתהליך כזה.
מרחב שמחבר בין גוף, לב נשמה ורוח.
מרחב שבו אפשר להיות ולעצור לרגע את המרוץ האנסופי, להקשיב פנימה, ולפגוש את עצמנו באמת.
אני משלבת בתהליך שיח עמוק וכלים מעולמות השיאצו, הטווינא, הרייקי, הריפוי האנרגטי, פרחי באך ואלמנטים מעולמות השמאניזם, לצד הקשבה עמוקה למה שהגוף, הלב והנשמה מבקשים לספר.
עם השנים הבנתי שהכלים עצמם הם רק הגשר.
הריפוי קורה כשנוצר ביטחון.
כשיש מקום לכל כולך להיות.
כשלא צריך לתקן את עצמנו, אלא ללמוד להקשיב, להסכים להשתנות ולשנות.
אם את מרגישה שמשהו בך מבקש תשומת לב,
אם את בתקופה של שינוי,
אם את עייפה מלהחזיק הכול לבד,
או פשוט רוצה לחזור הביתה לעצמך
אני כאן ללוות ולהיות יחד.
אפשר להגיע למפגש בודד כדי להכיר ולהרגיש,
ואפשר גם לצאת יחד לתהליך קצר או ארוך, בקצב שמתאים לך ולמה שהחיים מביאים עכשיו.
כי לפעמים כל מה שצריך הוא פגישה אחת.
ולפעמים הלב מבקש דרך, תהליך ושינוי משמעותי.
צלמה בעניים טובות אלה פאוסט
באהבה,
אוויה 💜
