16/03/2020
מחשבות על חוסן...
מעניינת הקורונה הזאת שהחליטה לא להתעסק עם ילדים. כנראה היא יודעת שמולם אין לה באמת סיכוי. ואולי אלו הילדים שהחליטו לא להתעסק איתה? (את הילד הפרטי שלי למשל מאוד מעניין באיזה כוס אמזוג לו את מיץ התפוזים- זאת עם הציור של הכלבים). לילדים יש תפיסה אגוצנטרית והם מרוכזים בעצמם, בביתם, במשפחתם, במשחקיהם. את העולם הגדול שבחוץ הם חווים דרך העיניים שלנו- המבוגרים המשמעותיים בחייהם. אנו מתווכים להם את העולם, ולכן יש משמעות מכרעת לאיך אנחנו תופסים את המצב הנוכחי ואיזה מסרים אנחנו רוצים להעביר להם. אני כנראה לא מגלה פה את אמריקה לאף אחד עם הרעיון הזה, אבל בכל זאת חשבתי להזכיר לעצמי ולכם כמה מופלא שיש לנו, כהורים את האפשרות להגן מבחינה פסיכולוגית על הנפש של ילדינו ולתרום לחוסן הנפשי שלהם.
במלחמת המפרץ הייתי בערך בת 8. היום, כאימא, אני מזדעזעת רק מהמחשבה על ישיבה בחדר אטום עם מסכות גז, ברדסים ומפוחים למיניהם; אך כילדה חוויתי את התקופה הזאת כסוג של הרפתקה. משחקים עם ילדי הבניין במקלט המשותף, מסיבת פיג'מות אצל חברים שגרו באזור שנחשב בטוח, אין בית ספר- זוהי החוויה הדומיננטית שנשארה חרוטה אצלי. זה לא שבתור ילדה לא היו לי רגעים של פחד, אבל בסך הכול הכולל החוויה שנשארה חרוטה אצלי היא של כיף, של ביחד ואפילו שיש לי (ולנו כמדינה) כוח וחוסן לעמוד בפני אויבים. סבי היקר ששרד את תקופת השואה, נהג לספר לנו שהתקופה בגטו הייתה המאושרת ביותר בחייו. למה? כי שם סבתי סוף סוף נענתה לחיזורים שלו ושם הם מימשו את אהבתם.
מה המסקנה? כולנו חווים את העולם דרך יחסים עם האנשים הקרובים אלינו, בייחוד בגילאי ילדות ונערות, והמציאות האובייקטיבית ניתנת לתיווך ולפרשנות וחוויה סובייקטיביים; וזה דבר מאוד יפה וחזק בנפש האנושית.