14/04/2026
אי אפשר שלא לחשוב
על יום השואה
בהקשר האימהי.
אי אפשר שלא לדמיין
ילדים נתלשים מאמא שלהם
אי אפשר
להבין איך בשניה אחת
החיים משתנים
לקיצון משוגע מחריד
אבא ואמא שלי
הם דור שני לשואה
ההורים שלהם ברחו מהשואה
כל משפחתם המורחבת נספתה בשואה
והם חיו
בצל השואה
בבית שאין בו אמונה
אין בו תקווה
בבית קשה שעבר טראומה
שאין לה מרפא
שאין לה מזור
אמא שלי
לפעמים קצת קשה לה לומר שהיא אוהבת
קשה לה לדבר על רגשות
קשה לה להיות חשופה
אבא שלי
הוא לפעמים רואה שחורות
הוא לפעמים רואה אסונות קרבים
היא חרד לנו מאוד
אבא שלי הוא קצת מאבא שלו
ואמא שלי היא קצת מאמא שלה
ואני קצת מהם.
אני גם חיה את השואה.
היא חיה בי.
וההתמודדות שלי יום יום עם הרגשות שלי
היא הזכרון היומי שלי.
הימים האלה.
ימי הזכרון.
כאמא.
הם ימים נוראיים.
אני חיה יום יום עם פחד על הילדים שלי
עם דאגה משוגעת
שהם יהיו בסדר
שאף אדם בעולם לא יפגע בהם
והימים האלה מציפים הכל
כשאת אמא
כלום לא משנה.
רק שהם יהיו בטוב,
בסדר.
לחשוב על מה קרה שם.
כאמא.
זה התגשמות כל הפחדים שלי.
ומהצד השני-
זה גורם לי לרצות
לנשום את הרגע.
ואז עוד אחד.
לנשום את מה שעכשיו.
לנשום את ליב ובן ולהעריך כל רגע איתם.