26/05/2026
כשהייתי בת 11, ל״הורים״ (זה כתוב ככה כי הם לא גידלו אותי) שלי הייתה חוות סוסים, ואני הייתי מדריכת רכיבה.
גדלתי בין סוסים, כלבים, חתולים וחיות שפשוט הרגישו לי משפחה.
אהבתי אותם באמת. את העיניים שלהם, את הרגישות, את הלב הענק שיש להם בלי להגיד מילה.
אבל היה משהו אחד שלא הצלחתי לשאת — אנשים שבאו לרכב כדי לפרוק כעסים ותסכולים על הסוסים.
הייתי ילדה, אבל כבר אז הבנתי שלסוס יש נשמה.
שהוא מרגיש פחד, כאב, לחץ ואהבה בדיוק כמו שאנחנו מרגישים.
ולכן הייתי קשוחה עם מי ששכח את זה.
היום, אחרי 40 שנה כטבעונית, אני כבר לא רוכבת על סוסים.
לא כי הפסקתי לאהוב אותם — אלא בדיוק בגלל שאני אוהבת אותם.
כי עמוק בלב שלי אני שואלת:
האם מישהו אי פעם שאל את הסוס אם הוא רוצה שירכבו עליו?
אם הוא רוצה שייתנו לו בעיטות כדי שירוץ מהר יותר?
כשראיתי את הסרטון הזה, משהו בי חזר לילדה ההיא מהחווה.
לילדה שאהבה חיות בכל הלב שלה ורק רצתה שישמרו עליהן בעדינות.
אז החלטתי להשתתף בו ב־AI, וצירפתי גם תמונה אמיתית שלי —
כי זה חלק אמיתי ממני.
אולי אם נלמד לראות גם את הלב של בעלי החיים,
נהיה בני אדם קצת יותר רכים, קצת יותר קשובים, וקצת יותר מלאי חמלה. #סוסים