19/09/2020
ידיים...
אני מעסה. כל המציאות שלי ב 12 שנים האחרונות סובבת סביב ידיים.
מאז שהן עיסוקי ולא רק חלק ממני, אני מוצאת את עצמי מתבוננת בידיים של אנשים, בוחנת איך הם לוחצים אותן, מדברים איתן, עובדים, יוצרים, נוגעים, עושים איתן אהבה או כועסים.
לידיים יש שפה משלהן. כמו כפות הרגליים, כמה הן מדברות, כמה אפשר להגיד על פיהן.
יש פעמים שאני פוגשת אנשים שמגיעים אליי לטיפול והם מתבוננים בי ובכפות ידיי הקטנות משהו וממהרים להחליט לגבי, בטוחים שהעדינות הזו שלהן תחסיר מהם עוצמה במעמד הטיפול. אממממ....
אני פעמים מסבירה, מבטיחה כי אני יודעת. את כפות ידיי אני יודעת. מודה שהיה לי ספק לגביהן אך מקרה עם איש יקר לפני שנים הסיר לי את הספק הזה. אמר: הן בוערות, הן חזקות כמו שחשבתי שהן כשראיתי אותן בפעם הראשונה.
ואני מבטיחה להם, והם תמיד שואלים "איך??", ואני תמיד מחייכת בהודיה. כי הידיים תמיד מדברות עם הגוף, חוקרות, מחבקות, מלטפות, נמצאות בסנכרון מדויק, נוכחות. וגם כשהן עייפו מהכל הן לא נשברות. נותנות לכל אחד להרגיש שהוא אחד, יחיד ומיוחד ולא מוותרות עד תום. נותנות את כל כולן. טוטאליות.
והם תמיד שואלים "איך" והן תמיד בהודיה. אני תמיד בהודיה.
* * * *
השבוע ממש בפתחו של החג, הגיעה אליי מטופלת ותיקה מבוגרת, שלא ביקרה אותי זמן רב. גם אחרי זמן רב זכרה אותי והגיעה אליי בסופו של יום.
אמרה :היום אני רוצה רק להתפנק.
אמרתי: אז נתפנק.
לקראת סוף הטיפול כאשר התהפכה על גבה, הביטה בי, לקחה את כפות ידיי אליה ואמרה "הידיים האלה, כמעט שכחתי כמה הן טובות..."
והבטתי בה בחזרה בהודיה. תמיד בהודיה.
מה אני רוצה להגיד, כשם שעם האוויר בריאותינו אנחנו יכולים לקרר את האוכל החם ולחמם את ידינו הקרות, כך ידינו. יכולות להכאיב ולהנעים. הנעימו איתן והחיים ינעימו איתכם חזרה.
