20/02/2026
זה מה שעושים במפגש עיבוד לידה-
הלידה של הבן שלי התקדמה ההפך הגמור ממה שדמיינתי וציפיתי שתהיה.
ובמשך שנים כשהייתי נזכרת בה הרגשתי את הכיווץ בבטן.
כשהייתי שומעת על סיפורי לידות נפלאים של נשים זה כיווץ אותי.
למה דווקא לי קרה ההפך?
מה לא עשיתי נכון?
איך יכולתי להצליח יותר?
שנים חשבתי שבגלל רגע אחד שבו לא עמדתי על שלי מול הצוות הרפואי והסכמתי לפקיעת מים איבדתי שליטה בלידה ומשם החלום על הלידה שרציתי נגמר.
והמוח המתוק שלי ששליטה זה משהו שהוא כל כך מחזיק, כי ככה הוא בטוח בטוח בטוח שהוא שומר עלי,
רצה לחפש ״אשמים״.
אולי המיילדת לא עשתה מספיק? לא ראתה אותי?
אולי זו אני? שהייתי חלשה, ולא חזקה מספיק.
אולי בחרתי במחלקת יולדות גרועה?
אולי לא התכוננתי מספיק?
לא קראתי מספיק ספרים?
ומה שאני אומרת לעצמי על עצמי זה ״לא הייתי מספיק אסרטיבית לעמוד על שלי, כמו שקורה לי לפעמים בחיים..״ (פוגשת דפוס, מוכר).
או במקרה אחר- ״נשברתי, הייתי חלשה, ואני אשה חזקה, שמחזיקה את הכל תמיד. מג׳נגלת בין קריירה, ילדים, בית, ודווקא בלידה, בחוויה הזו שבה כל כך רציתי להצליח, נשברתי״. (פגישה עם צל שקיים בי שקשה לי לפגוש).
את הלידה לא נוכל לשנות, עוד לא המציאו מכונה שתחזיר אותנו בזמן.
אבל! את הסיפור והפרשנות
שאני מספרת לעצמי עליה-*כן.*
לנתק את החיבורים שהמוח יצר:
פקיעת מים = לידה נתקעה.
חוסר שליטה = כישלון.
לפעמים פקיעת מים דווקא מקדמת לידה.
ראיתי את זה לא פעם בלידות שליוויתי.
מי יודע מה היה קורה אילו…
וכנראה שבאותו רגע עשיתי – וגם את –
את הבחירה הכי טובה שיכולנו לעשות אז.
עם הידע, הכוחות והמצב שבו היינו.
בעיבוד לידה אנחנו לא מחפשות אשמים.
אנו פוגשות את החלקים שאנחנו לא רוצות לקבל בעצמנו-
את זו שנשברה,
את זו שלא הייתה “מספיק”,
ומביאות אליהן חמלה וחופש.
ושם קורה משהו, המעגל הרועש הזה שמתרחש בראש שלנו, נרגע.
אין אשמים, אין אשמה.
יש מרחב לאוויר חדש להיכנס, נפתח חריץ בדלת שהייתה נעולה.
אם הסיפור הזה פוגש גם אותך —
דעי שיש אפשרות לזכור את הלידה אחרת.
מוזמנת לשתף, או פשוט להיות עם זה רגע
🤍
#עיבודלידה #לידהראשונה
