האקולוגיה של הריפוי The Ecology of Healing

Directions Contact the business

האקולוגיה של הריפוי The Ecology of Healing משכן עמנואל עוסק בתהליכי צמיחה ושינוי עמוקים ומהותיים, באמצעות אנרגיית הלב האישית והקולקטיבית.

🌿 The Ecology of Healing
Research • Practice • Community
יוצרים שפה חדשה לריפוי: חיבור בין האדם, הקהילה, הטבע, היצירה והמשמעות, מתוך אמונה שריפוי צומח כאשר התנאים מאפשרים לחיים לשוב ולפרוח. 🌿🌿🌿

ריפוי מתחיל במקום שבו מפסיקים להילחםאנחנו חיים בעולם שמלמד אותנו להשתנות, להשתפר, להתגבר ולנצח.אבל אולי השינוי העמוק ביו...
11/10/2026

ריפוי מתחיל במקום שבו מפסיקים להילחם

אנחנו חיים בעולם שמלמד אותנו להשתנות, להשתפר, להתגבר ולנצח.

אבל אולי השינוי העמוק ביותר מתחיל דווקא ברגע שבו אנחנו מפסיקים להילחם בעצמנו?

ברגע שבו אנחנו מאפשרים לעצמנו להיות, להקשיב, לפגוש את האחר בלי למהר לשפוט אותו.

ריפוי אינו בהכרח מאבק במחלה או בכאב. לעיתים הוא יצירת התנאים שבהם החיים יכולים לשוב ולפרוח.

ואולי זהו גם אחד המפתחות לריפוי החברה שלנו.

לא להילחם זה בזה, אלא ללמוד ליצור יחד תנאים לחיים טובים יותר.

האקולוגיה של הריפוי

האקולוגיה של הריפוי היא מחקר עצמאי הבוחן באילו תנאים ריפוי נעשה אפשרי. האתר מזמין מתמודדים, בני משפחה, אנשי מקצוע וחוקרים לגלות, ללמוד ולהשתתף במסע משותף להבנת תהליכ...

השביעי באוקטובר אינו עוד תאריך בלוח השנה.הוא נחרת בגוף, בזיכרון, במשפחות, בעם שלם.שלוש שנים חלפו, אבל יש ימים שאינם באמת...
07/10/2026

השביעי באוקטובר אינו עוד תאריך בלוח השנה.

הוא נחרת בגוף, בזיכרון, במשפחות, בעם שלם.

שלוש שנים חלפו, אבל יש ימים שאינם באמת חולפים. הם ממשיכים לשאול אותנו מי אנחנו, מה למדנו, ומה אנחנו בוחרים לעשות עם הכאב שנכנס לחיינו.

אנחנו זוכרים את הנרצחים.
את הפצועים.
את הנחטפים ואת משפחותיהם.
את מי שעמדו מול האימה ובחרו להציל, להגן, לעזור, לפתוח דלת, להושיט יד.

אבל הזיכרון לבדו אינו מספיק.

אם היום הזה לימד אותנו דבר, אולי הוא לימד אותנו עד כמה אנחנו קשורים זה בזה. עד כמה ברגעים הקשים ביותר אין באמת "הם" ו"אנחנו". יש גוף אחד שכואב.

והשאלה הגדולה בעיניי היא לא רק איך זוכרים את מה שהיה, אלא איך חיים מכאן.

האם נמשיך להזין את הקרעים?
האם ניתן לשנאה להעמיק?
או שנבין שהאחריות שלנו היום היא לבנות מחדש את מה שנשבר בינינו?

איננו חייבים להסכים על הכול.
איננו חייבים להיות דומים.
אבל אנחנו כן חייבים ללמוד איך לא לאבד זה את זה.

אולי זו אחת המשימות שהיום הזה השאיר לנו:
להפוך את הזיכרון לאחריות,
את הכאב לחמלה,
ואת הפחד למחויבות לחיים.

לא לשכוח.
לא לטשטש.
לא לברוח מן האמת.

אבל גם לא לתת לאסון להיות המילה האחרונה.

השביעי באוקטובר הוא פצע.
והשאלה שמונחת בידינו היא איזה עם יצמח סביבו.

אני בוחר להאמין שאנחנו עדיין יכולים לבחור בחיבור.
בשייכות.
בהקשבה.
ובריפוי.

— יהושע נאור
האקולוגיה של הריפוי

07/10/2026

לא חייבים להסכים כדי להישאר עם אחד.

בדרך שלנו, לגישור ולהבנה יש מעמד מיוחד. לא מפני שאנחנו מבקשים למחוק את המחלוקות, אלא מפני שאנחנו מאמינים שאפשר ללמוד להחזיק בהן מבלי לאבד זה את זה.

החברה שלנו אינה זקוקה לעוד קול שינצח בוויכוח. היא זקוקה למרחבים שבהם אדם יכול להקשיב באמת לאדם אחר — גם כשהוא חושב אחרת, כואב אחרת ורואה את המציאות מזווית אחרת.

אולי הריפוי של העם מתחיל דווקא שם:
ברגע שבו אנחנו מפסיקים לשאול "מי צודק?"
ומתחילים לשאול "איך נוכל להבין זה את זה מבלי לוותר על עצמנו?"

זו הדרך שאנחנו מבקשים ללמוד ולפתוח יחד.
דרך של הקשבה, שייכות, גישור וריפוי.

נפשאל – הקריאה הפנימית.

05/10/2026

סורו, בני העוולה. מזרזי הקיצים למיניהם.

די לכם להשחית את פני העם הזה.
רדו מפסגת האגו הרמוס שלכם והביטו סביב.

אנחנו נמצאים במסע נדיר. מסע שאולי רק עכשיו אנחנו מתחילים להבין את גודלו. דרך שאמורה לפתוח בפנינו את היכולות הנשגבות הטמונות בנו — כיחידים וכעם.

ובתוכן גם אותה אמירה עתיקה: אור לגויים.

לא כעליונות.
לא כהתנשאות.
אלא כאחריות.

אולי זו תחילתה של דרך נפלאה שכבר אי אפשר לעצור — דרך שבה נלמד שלחיינו יש מטרה, ושעצם החיפוש אחריה הוא חלק ממטרת חיינו.

דורות חיפשנו דרך להגיע אליה.
וכעת, בדרך לא דרך, מתוך תוהו ובוהו, מתוך משברים, כאב ובלבול — הגענו לנקודה שממנה אין באמת דרך חזרה.

לכן, מחשבי הקיצים ומזרזי הקיצים — טעיתם בקריאת המפה:

זה אינו הסוף.
זו ההתחלה.

ועכשיו עלינו ללמוד לצעוד בה.

זוהי למידה של עם שלם. אולי אף של אנושות שלמה. כדי לצעוד בה נצטרך להגיע להסכמה רחבה הרבה יותר מזו שהכרנו עד היום.

ראשית, בתוך עם ישראל.

עלינו להביט ישר במה שכבר הצלחנו להרוס וללמוד ממנו עד כמה האיחוד בינינו חיוני. כי בסופו של דבר — כמעט הכול משותף לנו.

אנחנו כבר נראים לעולם.
אנחנו כבר משתקפים בו כראי.
המעשים שלנו, המחלוקות שלנו, האור שלנו וגם החושך שלנו — נישאים למרחקים.

והשנאה כבר הצליחה לחדור אל קודש הקודשים של העם.

אבל דבר אחד עדיין נותר.

ישנה בינינו הסכמה עמוקה כלשהי שהשנאה עדיין לא הצליחה להשמיד.

אינני רוצה אפילו לקרוא לה בשם.
אני רוצה להשאיר אותה שלמה.

רק אומר זאת: בגללה אנחנו עדיין כאן.

וכדי להבין את נזקי השנאה, לא די להביט ביריב מבחוץ. עלינו לאזור אומץ ולהביט איש אל תוך לבו של האחר. לנסות, אפילו לרגע, להבין את הלך לבו, את פחדיו, את תקוותיו ואת הדרך שהביאה אותו למקום שבו הוא עומד.

הדרך מכאן יכולה להיות פשוטה יותר — או רוויה בסבל ובכאב.

הבחירה איננה של אדם אחד.

אני אינני שמאל ואינני ימין.

בימיני אני אוחז בדרך.
בשמאלי אני ממשש את הנתיבים האפשריים.
ובתוכי אני מבקש לבחור בכל פעם מחדש בנתיב שמוליך אל החיים.

ואני נאבק למען הדרך הפשוטה.

אלא שאין זו משימה פרטית.

איש מאיתנו אינו יכול להחליט עליה לבדו.

זוהי משימה קולקטיבית.

וכדי שנוכל בכלל להבין מה פירוש הדבר — עלינו להתחיל בדבר הקשה והבסיסי ביותר:

להפסיק להזין את השנאה שבתוכנו.

לא להסכים תמיד.
לא לחשוב אותו הדבר.
לא לוותר על זהותנו.

אלא ללמוד לחלוק גורל מבלי להפוך זה את זה לאויבים.

אולי שם מתחילה הדרך.

לא בקץ.

בהתחלה.

— יהושע נאור
האקולוגיה של הריפוי

כן. כאן אתה כבר מתאר משהו אחר לגמרי מאי־אמון.אתה כמעט אומר: אני לא דורש מן המציאות להיות עקבית כדי שאוכל לחיות בתוכה. לה...
27/09/2026

כן. כאן אתה כבר מתאר משהו אחר לגמרי מאי־אמון.

אתה כמעט אומר: אני לא דורש מן המציאות להיות עקבית כדי שאוכל לחיות בתוכה. להפך — אני מניח לה להשתנות, ומתבונן בשינויים שלה עצמם כמידע.

ואז הקרקע ביבנאל, למשל, כבר אינה “עסקה שנכשלה” וגם לא “סימן שמשהו רע קורה”. היא פשוט עוד פעימה: המציאות נפתחה לכיוון מסוים, אחר כך שינתה כיוון. ואתה מתעניין פחות בשאלה “האם קיבלתי את מה שרציתי?” ויותר בשאלה “איך המציאות נעה?”

יש בזה משהו מאוד קרוב לעמדה של חוקר: לא להתווכח עם התוצאה, אלא לצבור תצפיות. וככל שמצטברות יותר פעימות, אפשר להתחיל לזהות לא רק שינוי — אלא דפוסי שינוי.

אולי אפילו אפשר לנסח את זה כך:

“איני מבקש מן המציאות הבטחה. אני מתבונן בפעימותיה. בכל פעם שהיא משנה כיוון אני לומד עוד מעט על טבעה — ואולי, תוך כדי, גם על טבעי שלי בתוכה.”

זה בעיניי חומר ממש טוב ליומן המסע שלנו.

מהו המסע הזה?מסע אינו רק מעבר ממקום למקום.לפעמים הוא מתחיל בהחלטה.לפעמים בשבר.לפעמים בסקרנות.ולפעמים בלי שנדע בכלל שיצאנ...
14/09/2026

מהו המסע הזה?

מסע אינו רק מעבר ממקום למקום.

לפעמים הוא מתחיל בהחלטה.
לפעמים בשבר.
לפעמים בסקרנות.
ולפעמים בלי שנדע בכלל שיצאנו לדרך.

המסע שלנו אינו מסלול מסומן מראש. אין בו מפה מלאה, ואין לנו הבטחה שנדע תמיד מהו הצעד הבא.

אנחנו יוצאים אליו מתוך שאלה:

מה נדרש מאדם כדי להשתנות, להתקרב לעצמו, לאחרים ולעולם — מבלי לאבד את עצמו בדרך?

במסע כזה צריך יותר מתשובות.

צריך סקרנות.
צריך יכולת להישאר גם במקום שבו עדיין איננו יודעים.
צריך אומץ לפגוש דברים שלא תכננו לפגוש.
צריך לדעת לעצור.
לפעמים גם לחזור לאחור.
ולעתים להסכים לגלות שהדרך שעליה הלכנו כבר אינה הדרך שלנו.

המסע יכול להוביל אותנו אל רגעים של התרחבות ושמחה, אבל גם אל פחד, אובדן, חולשה, בלבול, קִרבה, אהבה, פרידה, מחלה, משפחה, זיכרון, יצירה ומפגש.

הוא יכול להתרחש במרפסת מול ירושלים בלילה, בשיחה בין שני אנשים, ברגע של כאב, בהחלטה שנראית קטנה, או בגילוי שמשנה את הדרך שבה ראינו את חיינו עד אותו רגע.

ולכן יומן המסע אינו נועד רק לתעד את מה שכבר הבנו.

הוא נועד גם לשמור את מה שעוד איננו מבינים.

את הרגעים.
את המקומות.
את האנשים שנכנסו אל הדרך.
את השאלות שנולדו.
את הפחדים.
את הניסיונות.
את ההפתעות.
את הדרכים שנפתחו ואת הדרכים שנסגרו.

כל אלה הם חומרי המחקר.

אבל הם גם חומרי החיים.

אולי בסופו של דבר המסע אינו הדרך אל מקום מסוים.

אולי הוא הדרך שבה אדם לומד לראות אפשרויות שלא היה מסוגל לראות קודם.

ויומן המסע הוא המקום שבו ננסה לא לאבד אף אחת מהן.

יומן המחקר - 22.08.26כשהגוף עוצר את הדרך — התנגדות, הגנה או ויסות?היום הופיעה חולשה חריפה ומשמעותית. לא היו סימני מצוקה ...
23/08/2026

יומן המחקר - 22.08.26
כשהגוף עוצר את הדרך — התנגדות, הגנה או ויסות?

היום הופיעה חולשה חריפה ומשמעותית. לא היו סימני מצוקה ברורים כמו קוצר נשימה, כאב בחזה או סחרחורת חריגה, אבל הגוף הרגיש כאילו הוא פשוט מסרב להתגייס ליום.

בתחילה חיפשנו את הסיבה ברובד הפיזי: שינה, אוכל, שתייה, תרופות. התברר שבימים האחרונים הייתה שינה מרובה, שהתיאבון היום היה ירוד, ושייתכן שנוצר גם איחור משמעותי בנטילת הפוסיד. לאחר מכן חזרתי ליטול את המנה ונוצר מקום להתבונן בשאלה כיצד הגוף מגיב.

אבל אז עלתה שאלה נוספת.

היום דווקא מאוד רציתי להמשיך לעבוד על האפליקציה. הרצון היה קיים, המחשבה הייתה שם, ובכל זאת הגוף לא איפשר לי להגיע אל העבודה כפי שתכננתי.

מכאן נולדה השאלה:

האם הגוף התנגד לעבודה — ואם כן, מדוע?

אולי המילה "התנגדות" אינה מדויקת.

ייתכן שהגוף אינו מתנגד כלל למטרה. ייתכן שהוא מודיע שמשאבי המערכת כרגע נמוכים מן הדרישה שהמטרה מציבה.

עבודה חשובה אינה צורכת רק כוח פיזי. היא צורכת ריכוז, קבלת החלטות, ציפייה, התרגשות, אחריות, רצון להצליח ולעיתים גם פחד לטעות. ככל שהעשייה משמעותית יותר לאדם, כך היא עשויה לשאת מטען רגשי גדול יותר.

במצב כזה הגוף אינו אומר בהכרח:

"אל תעשה את זה."

ייתכן שהוא אומר:

"אני רוצה להגיע איתך לשם, אבל לא בתנאים האלה."

וזו הבחנה משמעותית עבור האקולוגיה של הריפוי.

אנו רגילים לפרש ירידה בתפקוד כהפרעה שצריך להתגבר עליה. אולם אולי במקרים מסוימים היא חלק ממנגנון ויסות: ניסיון של המערכת למנוע מאיתנו להוציא יותר אנרגיה מכפי שיש ברשותנו באותו רגע.

מכאן עולה שאלה מחקרית חדשה:

כאשר האדם רוצה לפעול אך גופו אינו משתף פעולה — כיצד ניתן להבחין בין מחלה, מחסור פיזי, עומס רגשי ומנגנון הגנה או ויסות?

אולי הדרך אינה לחפש מיד תשובה אחת, אלא לעבור בין המעגלים.

במעגל הגופני נשאל:
מה אכלתי? כמה ישנתי? מה מצב הנוזלים? אילו תרופות לקחתי? האם משהו השתנה בגוף?

במעגל המנטלי נשאל:
מה אני דורש מעצמי היום? האם אני מרגיש שאני חייב להתקדם? האם אני מאפשר לעצמי גם לא להספיק?

ובמעגל הרגשי נשאל:
מה מתעורר בי מול הדבר שאני כל כך רוצה לעשות? שמחה? התרגשות? אחריות? פחד? צורך להוכיח? חשש שהדרך גדולה ממני?

אולי אחד מתפקידי האפליקציה שאנו בונים יהיה לאפשר לאדם לעצור ברגע כזה ולא לשאול רק:

"מה לא בסדר איתי?"

אלא:

"איזה תנאי חסר למערכת שלי כדי שאוכל להמשיך?"

ולפעמים התשובה תהיה אוכל.
לפעמים מים.
לפעמים תרופה.
לפעמים מנוחה.

ולפעמים התנאי החסר יהיה הידיעה הפשוטה:

מותר לי לרצות מאוד להגיע לשם — ובכל זאת לא להגיע היום.

אם לאחר הסרת הלחץ הגוף נרגע, למדנו משהו.

אם החולשה נשארת בעינה, למדנו משהו אחר.

בכל אחד מן המקרים הגוף אינו אויב בדרך.

הוא אחד ממקורות המידע של הדרך.

18/08/2026

Scar Tissue — הצלקת שהגבר נושא איתו

דיברנו היום על השיר Scar Tissue של Red Hot Chili Peppers, ומתוך השיחה נפתחה שאלה הרבה יותר גדולה מהמוזיקה עצמה.

מהי בעצם הצלקת הגברית?

אולי זו לא רק צלקת של אהבה שנכשלה, התמכרות, דחייה או כאב אישי.
אולי זו הצלקת שנוצרת כשהגבר מגלה שהדמות שמכרו לו בילדות אינה יכולה להחזיק חיים שלמים.

אמרו לו להיות חזק.
לדעת מה לעשות.
לא להסס.
לא לבכות.
להצליח.
לכבוש.
להוכיח.

אבל למי בדיוק הוא מוכיח?

כאן עלתה אצלנו הבחנה חזקה:
גברים רבים אינם מחפשים את המעמד שלהם רק מול נשים. הם מחפשים אותו מול קהל גברים דמיוני שנמצא איתם כמעט בכל מקום.

קהל ששואל כל הזמן:

איך אתה נראה?
האם אתה שולט?
האם אתה יודע מה לעשות?
האם אתה עדיין "גבר"?

וכשהגבר פתאום לא יודע — מתחילה הבעיה.

לא תמיד הכעס הוא ההתחלה.
לפעמים ההתחלה היא דווקא השאלה.

השאלה שאין עליה תשובה.
השאלה שהופכת מטרידה.
הרגע שבו האדם מרגיש שהוא אמור לדעת — והוא לא יודע.

אם הזהות שלו בנויה על מבט חיצוני, חוסר הידיעה נעשה לבושה.
הבושה יכולה להפוך לכעס.
הכעס יכול להפוך לשליטה.
ובמקרים קיצוניים גם לאלימות.

ומכאן הגענו לארגז הכלים החדש.

בארגז הכלים הישן היו כוח, ביצוע, כיבוש, שליטה ואישור מבחוץ.

בארגז הכלים החדש צריך להיות דבר אחד לפני הכול:

האדם עצמו.

היכולת להישאר שלם גם כשאין תשובה.
להיות מסוגל לומר:
אני לא יודע.
אני לא חייב לדעת עכשיו.
אני יכול לעצור.
אני יכול להקשיב.
אני יכול לשאול.
אני יכול להישאר אני גם אם מישהו אחר לא מאשר אותי.

אולי זהו ביטחון עצמי אמיתי.

ואולי הצלקת אינה עדות לכך שהגבר נכשל.

אולי היא העדות לכך שהאשליה נשברה — והוא נשאר.

Scar Tissue.
לא הפצע עצמו.

אלא מה שנשאר אחרי שהתחלנו להחלים.

Scar tissue that I wish you saw
Sarcastic mister know-it-all
Close your eyes and I'll kiss you
'Cause with the birds I'll share
With the birds, I'll share this lonely viewin'
With the birds, I'll share this lonely viewin'
Ah, push me up against the wall
Young Kentucky girl in a push-up bra
Ah, fallin' all over myself
To lick your heart and taste your health, 'cause
With the birds (share this lone-), I'll share this lonely viewin'
With the birds (share this lone-), I'll share this lonely viewin'
With the birds (share this lone-), I'll share this lonely view
Blood loss in a bathroom stall
A southern girl with a scarlet drawl
I wave goodbye to ma and pa
'Cause with the birds I'll share
With the birds (share this lonely), I'll share this lonely viewin'
With the birds (share this lonely), I'll share this lonely viewin'
Soft-spoken with a broken jaw
Step outside but not to brawl and
Autumn's sweet, we call it fall
I'll make it to the moon if I have to crawl and
With the birds, I'll share this lonely viewin'
(I will share this lonely)
With the birds, I'll share this lonely viewin'
(I will share this lonely)
With the birds, I'll share this lonely view
Scar tissue that I wish you saw
Sarcastic mister know-it-all
Close your eyes and I'll kiss you
'Cause with the birds I'll share
With the birds, I'll share this lonely viewin'
(I will share this lonely)
With the birds, I'll share this lonely viewin'
(I will share this lonely)
With the birds, I'll share this lonely view

יומן המחקר — כשהטיפול נעשה יציב, הגוף נעשה קריאאחת התגליות המעניינות שעלו מתוך החיים עצמם לא הגיעה מתוך מאמר, בדיקה או מ...
14/08/2026

יומן המחקר — כשהטיפול נעשה יציב, הגוף נעשה קריא

אחת התגליות המעניינות שעלו מתוך החיים עצמם לא הגיעה מתוך מאמר, בדיקה או מכשיר רפואי מתוחכם. היא נולדה דווקא מתוך מיכל איסוף שתן, מתוך שגרת לילה, ומתוך שינוי קטן באופן שבו נלקחה תרופה מוכרת.

במשך תקופה ארוכה נלקח פוסיד במנות גדולות יחסית. היו לילות שבהם לאחר מנה של 80 מ"ג יצאו מן הגוף כמויות עצומות של נוזלים — לעיתים עד כחמישה ליטרים בלילה אחד.

מצד אחד הייתה בכך הקלה, משום שהנוזלים שהצטברו יצאו מן הגוף. מצד שני, התהליך היה חד מאוד. הגוף עבר ממצב של הצטברות למצב של התרוקנות גדולה בתוך זמן קצר.

החשש הרפואי היה ברור: כאשר יוצאת כמות גדולה מאוד של נוזלים במהירות, עלולה להיווצר ירידה חדה מדי בנפח הנוזלים הזמין לגוף, והכליות עלולות להימצא תחת עומס משמעותי.

בעקבות שינוי במשטר הטיפול עברנו בהדרגה למנות קטנות בהרבה. כיום נלקחת אמפולה של 20 מ"ג פעם ביומיים.

ואז קרה דבר שלא ציפינו לו.

לא רק שכמויות השתן נעשו מתונות יותר — למשל כשני ליטרים בלילה במקום ארבעה או חמישה — אלא שנוצרה פתאום יכולת חדשה להתבונן בגוף.

כאשר התרופה עצמה אינה יוצרת עוד גל עצום של השתנה, אפשר להתחיל להבחין בהבדלים הקטנים.

בערב מסוים מיכל איסוף השתן נשאר בקו נמוך מהרגיל. במקום לחשוב מיד שמשהו אינו תקין, עלתה הבחנה פשוטה:

כנראה שלא שתיתי מספיק מים במשך היום.

עבור מי שחי במדבר, זו אינה הבחנה קטנה.

משמעת מים היא אחד הדברים הבסיסיים ביותר לחיים בסביבה חמה, ובכל זאת במשך שנים לא תמיד הייתה קיימת יכולת אמיתית להרגיש ולאמוד בזמן אמת כמה מים הגוף קיבל וכמה הוא איבד.

דווקא שינוי בדרך שבה נלקחה התרופה יצר מרחב חדש של הקשבה.

מכאן נולדה תגלית מחקרית מעניינת:

כאשר טיפול רפואי מפסיק ליצור תנודות קיצוניות בגוף ונעשה יציב יותר, עשויה להתפנות באדם יכולת חדשה ללמוד את גופו.

במצב הקודם, מיכל השתן סיפר בעיקר מה התרופה עשתה.

במצב החדש, הוא מתחיל לספר גם מה הגוף אומר.

כמה שתיתי.

כמה יצא.

האם הצטברו נוזלים.

האם חסרים נוזלים.

איך הנשימה.

מה קורה לבצקות.

איך הגוף מרגיש.

הטיפול עצמו נעשה אפוא חלק ממערכת משוב.

לא רק "תרופה נגד הצטברות נוזלים", אלא תנאי שמאפשר לאדם להכיר טוב יותר את האקולוגיה הפנימית שלו.

וזה מתחבר ישירות לעיקרון שמלווה את המחקר שלנו:

ריפוי אינו דבר שאפשר להכניס לאדם מבחוץ. אפשר ליצור את התנאים שבהם הוא יוכל לגלות אותו מבפנים.

לפעמים אפילו שינוי קטן בקצב הטיפול יכול ליצור תנאי כזה.

לא מפני שהתרופה מלמדת את האדם.

אלא מפני שכאשר הרעש נחלש — אפשר סוף־סוף לשמוע את הגוף.

השאלה שנשארת פתוחה

האם אחד מתפקידיו החשובים של טיפול טוב הוא לא רק לשנות את מצב הגוף, אלא גם להפוך אותו לקריא יותר עבור האדם שחי בתוכו?

ייתכן שזו נקודה שראוי להמשיך לחקור.

הערת זהירות: זהו תיעוד של ניסיון אישי ותהליך מחקרי, ולא המלצה לשינוי מינון או משטר תרופתי. טיפול בפוסיד ושינויים במינון דורשים מעקב רפואי מתאים.

Address

Moshav Neot Hakikar
Ne'ot Hakikar
8690500

Website

Alerts

Be the first to know and let us send you an email when האקולוגיה של הריפוי The Ecology of Healing posts news and promotions. Your email address will not be used for any other purpose, and you can unsubscribe at any time.

Contact The Business

Send a message to האקולוגיה של הריפוי The Ecology of Healing:

Shortcuts

Share