טל מרציאנו ולדמן - איפור ושיער

02/08/2026

עברתי המון כדי להגיד את הדברים האלה היום בביטחון.
האחרון מפתיע, אבל ממש ממש חשוב ❤️

26/07/2026

חשבתי שאני יודעת על מה הסרטון הזה הולך להיות.

אבל דווקא תוך כדי הצילום, הבנתי משהו אחר לגמרי.

אולי זו גם הסיבה שאני בוחרת לשתף את המסע שלי.

לא כי הגעתי לאיזו נקודת סיום,
אלא כי אני מתחילה להבין שיש ערך גם לדרך עצמה.

לרגעים שבהם התובנות נולדות.
לשאלות שעוד אין להן תשובה.
ולתהליך, כפי שהוא.

15/07/2026

אני לא יודעת לאן המסע הזה יוביל, אבל אני כן יודעת שהשיתוף שלו, של הדרך, של החקירה, של התובנות, זה חלק ענקי מהדרך ומהריפוי שלי. זה כמו הפירורים של עמי ותמי שהשאירו לעצמם בדרך הביתה..
וכמובן שהפידבקים שאני מקבלת מכם, מחזקים אותי.
אני עדיין במסע של גלוי על מה יושבת תחושת המשמעות העמוקה ביותר שלי אבל אני יודעת דבר אחד, אם אני מרגישה שאפילו הצלחתי לרגש או לעורר מישהי אחת לחשיבה שונה, אני הכי מתרגשת מזה בעולם. אני שמה את זה חשוף כמו שזה.. אשמח לשמוע אתכם 🙏❤️

07/07/2026

מה שחיפשתי תמיד היה שם.
הוא היה מקביל אליי ורק לא ידעתי עליו, מתחת לאף שלי.
אני בשלי והוא בשלו, כמו שני שבילים מקבילים שנראה כאילו לא ייפגשו לעולם.

אני הלכתי בשביל של תקרת זכוכית.
שביל שבו לא ממש הצלחתי לראות אפשרות שבה אני מגשימה את עצמי.

מה היא הגשמה בכלל?

זה דבר נורא כללי, אבל היה שם איזה קול כזה שלוחש כל כך חזק ואף אחד לא שמע אותו.
היה שם המון רעש.
היו המון קולות אחרים, שהביאו אותי למקומות שאולי פחות רציתי, פחות מדויקים, ליד.

אבל הקולות הטובים והיפים, בעיקר לוחשים.

הם לחשו לי לרקוד.
הם לחשו לי לנגן.
הם לחשו לי ליצור.
לכתוב.
להתחבר לנשים.
להרגיש בתנועה.
לחיות בתנועה.
לחיות.

כשהסרטן דפק בדלת, פתאום הקולות הרועשים נחלשו ונחלשו, עד שהתחלתי לשמוע את הלוחשים.

התחלתי להבין שזה הזמן שלי לצאת ולהתחיל לחיות.

מחיפוש פשוט הגעתי לאלינור, כאילו המצאתי אותה והיא פשוט נשלחה אליי ואפשרה לי את כל מה שהייתי צריכה.

אפשרה לי את התנועה.
את החיבור.
את הביחד.
את הריפוי שבתנועה.

רק דמיינתי דבר כזה ולא ידעתי אם יש, אבל איכשהו יצא שהראשונה שהגעתי אליה הייתה היא.

ואין מקרה.

אז תודה לך על תקופה שבה למדתי להכיר עוד צד בי.
צד מתמסר, שמוכן לקבל ולהקשיב, ללמוד, לזוז.

לא יודעת אם אפשר לסכם במילים את כל התחושות, ואת המשמעות של הצעד הזה שעשיתי השנה לעבר עצמי, אבל מה שבטוח, אני כל פעם מביאה עוד ועוד חלקים לכאן.

תודה לכל מי שרואה אותי, ומקשיב, ועוקב.

זה חלק מהריפוי שלי. 🤍
benzaken
צילום :

16/06/2026

14/06/2026

⁨ ״תתעסקי רק במה שהכי דחוף״.
״תשווקי את העסק מספיק טוב, וכשהוא יכניס הרבה כסף תוכלי לעשות מה שבא לך״.
״תכניסי כמה שיותר משימות ביום. הכול אפשרי אם רק מנהלים נכון את הזמן״.
״נשים חזקות יכולות לעשות גם וגם וגם״.

לקח לי שנים להבין שמשהו במסרים האלה הרחיק אותי מעצמי.

לא כי הם שקריים.
יש בהם אמת.

אבל הם גרמו לי לחיות בעיקר למען הרגע הבא.
לשאוף כל הזמן למקום אחר, במקום לראות את הטוב שכבר נמצא כאן.

בלי לשים לב הפכתי עסוקה יותר, תחרותית יותר, השוואתית יותר.
תמיד בדרך למשהו.

וככל שניסיתי להספיק יותר, כך נשארה לי פחות אנרגיה.

הייתי עייפה, מרוקנת ומתוסכלת.
גם כשהצלחתי לנוח, לא באמת נחתי.
גם כשהקדשתי זמן לעצמי, לא הרגשתי שזה מספיק.

הייתי עסוקה כל כך בלנסות להגיע למקום אחר, שלא הצלחתי להיות במקום שבו אני נמצאת.

רק כשהחיים עצרו אותי, התחלתי לשאול שאלה אחרת:

מה אני יכולה לעשות היום למען עצמי?

לפעמים זו כתיבה.
לפעמים מנוחה בלי רגשות אשם.
ולפעמים זו פעילות גופנית.

ההבדל הוא שפעם עשיתי אותה כדי לשנות את הגוף שלי.
היום אני עושה אותה כדי לחזק אותו.

ומאז גיליתי שחופש אמיתי לא מתחיל כשיש יותר כסף, יותר זמן או יותר הצלחות.

הוא מתחיל ברגע שבו מפסיקים לחיות רק בשביל להגיע, ומתחילים להיות.

כאן. ועכשיו. כי זה הדבר היחיד שאמיתי⁩

08/06/2026

נכתב לפני כמעט שנה, בכתיבה אינטואיטיבית, שיחות עם תת המודע שלי, בזמן טיפולי הכימותרפיה שעברתי. ועדיין רלוונטי לעכשיו.
המילים הועתקו כמו שהם, לא תמיד נשמעות בעברית מדוייקת ובחרתי להשאיר אותן ככה.
זה קושי מטורף להיחשף ככה, אבל קיבלתי החלטה, ללכת עם הלב הפעם. תודה שאתם כאן, איתי במסע הזה🙏🏻❤️

11/01/2026

השנה בחרתי לא להסתיר שום דבר.
בחרתי להראות את הדברים כמו שהם.
בחרתי להעביר את מי שהייתי באותה תקופה – בדיוק כמו כמו שזה: נקייה, חשופה, וגם עם חוסר הוודאות שבדרך למצוא את עצמי.

היום שבו צולמו התמונות האלה היה יום שגם אז עוד לא הבנתי הכול.
ואני עדיין בדרך להבין – כל יום עוד קצת.

אבל משהו בנקודת הזמן הזו, בצילומים האלה, הרגיש לי מאוד עוצמתי.
זה הרגיש כמו מקום שבו אני באמת חזקה.
דווקא לעומת תקופות אחרות בחיים שלי, שבהן אולי נראיתי חזקה יותר.
אפילו פיזית – הגוף היה חזק יותר, חטוב יותר.
אבל משהו בנפש לא היה שלם.

ופה, בנקודה הזו – אחרי שסיימתי את הכימותרפיה,
כשכמעט לא רואים, אבל השיער כבר מתחיל לצמוח –
היה לי צורך פשוט לתעד.
להנציח את הרגע הזה, שלא אשכח.
ולחשוף לעולם את הפנים האמיתיות שלי.
בלי פאה. בלי מסכה.

התמונות האלה צולמו לפני כמה חודשים.
אבל אז עוד לא הרגשתי שזה הזמן הנכון לחשיפה הזו.

והיום – ביום ההולדת שלי –
התעוררתי עם תחושה מאוד חזקה שזה הזמן.

זה הרגע לחשוף את התמונות האלה,
שצילמה אריאל המוכשרת, שהיא גם חברה בנשמה.
היא אפשרה לי להיות אני.
ובדרך הכי שקטה ועדינה,
חשפה אפילו בפניי את עצמי –
דרך הנינוחות שלה, הנוכחות,
ההכוונה המדויקת,
וההכלה שאפשרה לי
להרגיש בבית,
ולהרגיש אני.

ביום־יום אני כן בוחרת לשים פאה,
ובתקופה הזו שלא היה שיער גם התאפרתי הרבה יותר.
לפעמים אפילו היה קשה לאנשים להבחין שאני עוברת משהו.
רק מי שמכיר אותי באמת, על בסיס יומי, היה יכול לשים לב.

אבל הבחירה לשים ״מסכה״ ביום־יום לא נולדה ממקום של הסתרה.

היא נולדה ממקום שבו רציתי שאנשים סביבי יראו את העוצמה שעדיין קיימת בי,
את הנשיות שעדיין קיימת בי.
שלא יסתכלו קודם כול על הפחד או על הכאב –
שלפעמים קל להזדהות איתם.

בחרתי שהעולם יראה את הטוב.
את האופטימיות שחיה בי ביום־יום.
בחרתי להרגיש צבעונית.
להרגיש נשית.
להרגיש את כל המתנות שהעולם עדיין מציע לי.

וברגע ההוא, בתוך הצילומים –
הרגשתי יפה.
הרגשתי חופשייה.
הרגשתי בריאה.
הרגשתי טוב.

הרגשתי שאני זה הכול, והכול זה אני.
הרגשתי שיש לי הכול.
שהעולם פתוח בפניי.
הרגשתי אסירת תודה.
והרגשתי שאני לומדת להיות אדם בריא באמת.

שיער הוא עוצמה גדולה בעיניי.
והייתי צריכה לעבור תקופה שבה גידלתי שיער שהוא לא פיזי.
עוצמה שצמחה מבפנים.

והיום, כשאני באמת מרגישה את העוצמה הזו –
אני מוכנה לחשוף לעולם את מי שאני וגם את איך שנראיתי בלי השיער.