אושרת בן-דוד מרפאה הוליסטית

16/06/2026

סוף שנת הלימודים כבר כאן והחופש הגדול בפתח. הכל עובר ל'מוד' של סוף, ושל חופשה וגם הראש שלנו כבר בטח שם.. רק שהגוף לא בדיוק שם. הוא לא בהכרח עובד לפי לוח השנה.
יש לו קצב משלו, ועונות משלו והרבה מאוד פעמים הוא עדיין מחזיק את כל המתחים שנצברו לאורך השנה. הגוף עדיין מחזיק את כל מה שלא הספקנו לעבד ואת כל מה שדחינו ל"אחרי שייגמר הלחץ" והשנה היה הרבה מאוד ממנו...
הגוף שלנו אוהב יציבות. הוא לומד הרגלים, מקצבים ושגרות.
גם 'שגרת לחץ' היא מבחינתו שגרה.
מעבר מ'שגרת לחץ' ל'שגרת חופש' גם מצריך מהגוף הסתגלות.
🌀 אז איך עוזרים לגוף במעבר הזה? 🌀
מומלץ לא לרוקן את היומן בבת אחת, ולקראת החופשה להתחיל להפחית בהדרגה משימות, ולהוסיף במקום זה זמן טבע- הליכה שקטה בשדות או בים. לנשום.
כדאי גם להשאיר לגוף עוגנים מוכרים כמו שעות השינה המוכרות, אותה פעילות גופנית, זמני הארוחות הקבועים.
אפשר כמובן, גם להיעזר ברפלקסולוגיה.
בתקופות כאלה של מעברים, אני עובדת המון בכפות הרגליים על נקודות השתקפות שמגלמות 'צמתים' בגוף. כל מיני מקומות ואיברים שהם מעברים שצוברים מתחים, והעבודה עליהם עוזרת להפיג את המתח ולהסתגל טוב יותר לשינויים.

אחרי שנה שהעמיסה על כולנו לא מעט, אולי המתנה הגדולה ביותר שנוכל לתת לעצמנו היא לאפשר לגוף להרגיש שהגיע הזמן להרפות 🪶🪶

31/05/2026

הימים פה מתחלפים לי בקצב מסחרר, ולא הספקתי לספר לכם שקורס 'טכניקות זהב- רפלקסולוגיה קואורדינטיבית' בהדרכתי, הסתיים.
15 מפגשים של עונג צרוף בהם לימדתי רפלקסולוגיות את יופיה ועוצמתה של הרפלקסולוגיה הקואורדינטיבית, ואת העושר הטכני האדיר שלה.

הרפלקסולוגיה הקואורדינטיבית מגלה לנו שעבור היצירתיות שלנו השמיים הם לא הגבול, הם רק נקודת הזינוק. אז צריך רק לפרוש כנפיים ולעוף - על כנף הדימיון ועל עצמכם 💜

18/04/2026

✨ פוסט של פוסט יומולדת 47 ✨
תודה גדולה לכל מי שהקדיש רגע וברך אותי לכבוד יום ההולדת 🫶🏻
מודה על כל היש המבורך והמופלא בחיי 🙏🏻🩷
נותר רק להתפלל לריפוי בתוכנו- של השבר, של העצב... ריפוי אמתי, שלם ומלא חמלה ❤️‍🩹

אברא כאדברא, וכך קורה 🪄

לחיי ה-47 הבאות!! ✨

13/04/2026

עיניים שראו יותר מדי...

תמיד היה לי חיבור חזק לעיניים. למשל, כשהתחלפה לי בוסית באיזה עבודה של פעם, חברה שאלה אותי איך היא, ועניתי שאני לא אוהבת את העיניים שלה.. באמת לא הסתדרתי איתה, ועזבתי קצת אחכ...
וגם- הספיק לי לראות תמונה אחת של ניר כדי לדעת שהאיש הזה טוב לי....

אבל זוג העיניים שהכי נחרטו בנימי נפשי, הם זוג העיניים מהתמונה הזו שראיתי במוזיאון 'יד ושם' לפני יותר מ-30 שנה.
אני בכיתה ז' או ח' בסיור בית ספר ביד ושם, ולקראת סוף הסיור מגיעה התמונה הזו.
היא ענקית, על כל הקיר,
אני לא גבוהה במיוחד,
הבחור עם הכובע-כיפה שוכב בדרגש השני.
העיניים שלו בגובה העיניים שלי.
אני פוגשת אותן,
וקופאת במקום.
זה כבר סוף הסיור, כולם מתקדמים ליציאה, חלקם אפילו לא מבחינים בתמונה הזו,
ואני-
אני לא יכולה לנתק את המבט מהעיניים האלה.
תקועה שם ובוהה בו.
התמונה הזו מטלטלת אותי יותר מכל התמונות שראיתי בסיור- לא התמונות מהגטו, לא תמונת ערימת הגופות על המריצה, לא תאי הגז..
שום דבר לא מגיע לעוצמת הטלטלה שאני חווה מהעיניים האלה שלו.
יש שם מבט חלול.
ואפילו שהוא חלול יש בו שכבות.
שכבות של
ריקנות
תדהמה
עצב גדול
וייאוש.
עיניים שראו יותר מדי....

מאז נתקלתי עוד בעיניים כאלה בחדשות,
אבל גם בקליניקה.
מאז ה 7/10 אני רואה אותן יותר 😔
כשמישהו כזה מגיע אליי לטיפול רפלקסולוגיה,
המגע הוא זה שמדבר.
המגע הוא זה שמקלף שכבות.
לא צריך לדבר את הטראומה.
אחד הדברים הכי מדהימים עם עיניים זה שהן מתעדכנות ממש באון- ליין, לפי מצב הנפש. ברגע שהנפש זוקפת את קומתה, מייד רואים את זה בעיניים.
אז כשטיפול מסתיים ואני מזהה בעיניים של המטופל ניצוץ של זקיפות קומה, אני יודעת שהוא ינצח את הטראומה, ולא להיפך.

מתפללת לריפוי של כל מי שעיניו ראו יותר מדי, אז והיום 🙏🏻

קרדיט תמונה: מוזיאון יד ושם

09/04/2026

✨ חזרה לשגרה "מאפס למאה" והלימפה שלנו ✨
אחרי תקופה לא מבוטלת של מתח, חוסר ודאות ועומס רגשי אנחנו נדרשים פתאום “לחזור לשגרה”, לחזור לעבוד, לתפקד, להניע, להיות.
אבל הגוף לא בדיוק שם....
🌿 כאן בדיוק החשיבות של מערכת הלימפה.
הלימפה היא מערכת הניקוז, ההגנה והשחרור של הגוף והנפש.
כשאנחנו חווים סטרס גבוה, פחד או עומס רגשי, הזרימה שלה מואטת. הגוף נכנס למצב הישרדותי, הוא מצמצם תנועה, אוגר ומתכווץ.
ואז, כשהמציאות “נרגעת” מצופה מאיתנו לעבור מאפס למאה. רק שהלימפה עדיין לא הדביקה את הקצב.
זה יכול להתבטא ב:
▪️ עייפות וחוסר אנרגיה
▪️ תחושת כבדות או נפיחות
▪️ ירידה בחיוניות
▪️ רגישות חיסונית
▪️ קושי “להתניע” מחדש

אם זה מה שאתם חווים, הלימפה שלכם מבקשת רגע לפרוק לפני שתאיץ שוב, בדיוק כמו שלפני ריצה אנחנו קודם כל עורכים חימום ושחרור שרירים.

🌿 אז איך תומכים בעצמנו בתקופה הזו?
▪️להתחיל לאט, בעדינות, ולא להסתער בבת אחת על כל המשימות שהמתינו לכם.
▪️ לעשות באופן יזום במהלך היום הפסקות של נשימה עמוקה כדי להחזיר לגוף חמצן וזרימה.
▪️להקפיד לשתות מים ולאכול. לא לשכוח להזין את הגוף.
▪️לאפשר לעצמכם מנוחה אמתית וכמו שצריך- ללכת לישון בשעה שפויה, ולהיכנס למיטה בלי מסכים.
▪️לקבל מגע טיפולי שמניע בעדינות את הלימפה.

תאפשרו לעצמכם חזרה לשגרה שהיא לא רק חיצונית אלא גם פנימית, כי כשהלימפה חוזרת לזרום, גם אנחנו חוזרים לנוע. וזה קורה בקצב נכון, רך ומחובר. 🦋

ואם אתם מרגישים שאתם צריכים עזרה, אני והרפלקסולוגיה כאן לרשתוכם 💜

01/04/2026

08/03/2026

הקליניקה שלי - אי של שפיות באוקיינוס של כאוס...
אם אתם צריכים
שקט
מגע
טיפול-
אני כאן
💜

04/03/2026

אז הפורים הזה לא באמת התחפשתי... ולא רק בגלל המלחמה. איכשהו 'החיים עצמם' נכנסו לי באמצע ולא הספקתי להקדיש לזה זמן ומחשבה.
אבל גיליתי טרנד חמוד בקהילת המטפלים אז הצטרפתי-
מבקשים מהצ'ט להציע גלגול מקצועי אחר עבורנו על סמך ההיכרות שלו איתנו, ואז ליצור תחפושת מתאימה.

מה אתם אומרים על התחפושת שלי?
חושבים שמתאים לי להיות סופרת-חוקרת של גוף, שושלת ותודעה?
לשקול הסבת מקצוע?? 👣👣👣

08/02/2026

טוב, גם אני ניסיתי את הטרנד...
מה אומרים?
מתאים?

31/12/2025

מביאה לכם מילים מופלאות של מורי האהוב ניסים אמון לקראת 2026.
שנה אזרחית טובה טובה 💜💜

יקרים,
בחורף העלים נושרים מהענף,
והעץ אינו מחזיק ואינו מתנגד.
גם השנה היוצאת נושרת תמיד בסוף דצמבר, בחורף.
באביב הקרוב, 2026 תהיה כבר בת שלושה או ארבעה חודשים,
והשמש תזרח על כולם, על הצחוק,
על הדמעות, על הקור, על המלחמה.
אבל עכשיו מה שיש זה ש 2025 עוזבת.
החיים אינם בעדנו או נגדנו
הם כמו נהר, זורם לכיוון הים.
אנחנו אלה שבוחרים
אם להיאבק בזרם, או ללמוד לרקוד איתו.
יש רגעים של אור חד ובהיר,
כמו ירח מלא בשמי הלילה.
ויש רגעים עם עננים וגשם.
כשמפסיקים לרדוף אחרי משמעות גדולה,
הדברים הקטנים חוזרים להאיר.
כוס תה חמה, נשימה משותפת, מבט שקט,
פתאום מספיקים ללב.
הדרך הרוחנית אינה רחוקה,
היא מתחילה בצעד אחר צעד מודע.
החיים חולפים במהירות של ענן,
אך הרגע הזה רחב כמו השמיים.
אין צורך לתפוס אותו,
רק להיות בו, כמו שהוא.
עד אז, אפשר ללכת לאט יותר,
להקשיב לקול הרוח בין העצים.
לחייך בלי סיבה גדולה,
ולזכור שהלב כבר יודע את הדרך.

ניסים אמון.