13/04/2026
עיניים שראו יותר מדי...
תמיד היה לי חיבור חזק לעיניים. למשל, כשהתחלפה לי בוסית באיזה עבודה של פעם, חברה שאלה אותי איך היא, ועניתי שאני לא אוהבת את העיניים שלה.. באמת לא הסתדרתי איתה, ועזבתי קצת אחכ...
וגם- הספיק לי לראות תמונה אחת של ניר כדי לדעת שהאיש הזה טוב לי....
אבל זוג העיניים שהכי נחרטו בנימי נפשי, הם זוג העיניים מהתמונה הזו שראיתי במוזיאון 'יד ושם' לפני יותר מ-30 שנה.
אני בכיתה ז' או ח' בסיור בית ספר ביד ושם, ולקראת סוף הסיור מגיעה התמונה הזו.
היא ענקית, על כל הקיר,
אני לא גבוהה במיוחד,
הבחור עם הכובע-כיפה שוכב בדרגש השני.
העיניים שלו בגובה העיניים שלי.
אני פוגשת אותן,
וקופאת במקום.
זה כבר סוף הסיור, כולם מתקדמים ליציאה, חלקם אפילו לא מבחינים בתמונה הזו,
ואני-
אני לא יכולה לנתק את המבט מהעיניים האלה.
תקועה שם ובוהה בו.
התמונה הזו מטלטלת אותי יותר מכל התמונות שראיתי בסיור- לא התמונות מהגטו, לא תמונת ערימת הגופות על המריצה, לא תאי הגז..
שום דבר לא מגיע לעוצמת הטלטלה שאני חווה מהעיניים האלה שלו.
יש שם מבט חלול.
ואפילו שהוא חלול יש בו שכבות.
שכבות של
ריקנות
תדהמה
עצב גדול
וייאוש.
עיניים שראו יותר מדי....
מאז נתקלתי עוד בעיניים כאלה בחדשות,
אבל גם בקליניקה.
מאז ה 7/10 אני רואה אותן יותר 😔
כשמישהו כזה מגיע אליי לטיפול רפלקסולוגיה,
המגע הוא זה שמדבר.
המגע הוא זה שמקלף שכבות.
לא צריך לדבר את הטראומה.
אחד הדברים הכי מדהימים עם עיניים זה שהן מתעדכנות ממש באון- ליין, לפי מצב הנפש. ברגע שהנפש זוקפת את קומתה, מייד רואים את זה בעיניים.
אז כשטיפול מסתיים ואני מזהה בעיניים של המטופל ניצוץ של זקיפות קומה, אני יודעת שהוא ינצח את הטראומה, ולא להיפך.
מתפללת לריפוי של כל מי שעיניו ראו יותר מדי, אז והיום 🙏🏻
קרדיט תמונה: מוזיאון יד ושם
