20/04/2026
אני יושבת מולו,
רואה את הילד שהוא היה,
ואת מה שהוא נאלץ להיות מהר מדי.
לא יכולה שלא לחשוב על הקטן שלי בבית,
וכמה אני מקווה שזה לא יקרה גם לו.
כמה כולנו כמהים כבר שזה ייגמר.
שזה לא יהיה חלק מהנורמליות שלנו.
והוא שיושב מולי
זה הילד של המלחמה,
המלחמה של כולנו.
והלב מתפלח
כשהוא מספר על מה שהוא עבר,
שמע, ראה.
אני רואה את העיניים הטובות,
שהתמימות התנפצה בהן מהר מדי,
מחזיקות את הדמעות חזק חזק
כי אסור להרפות.
והלב מתמלא אהבה
כשהוא מתאר את החברויות שנוצרו שם,
קשרים שנרקמים בעומק שאי אפשר להסביר,
שנמשכים אחר כך לנצח
או נגדעים מהר מדי
כשהאובדן מתדפק על הדלת.
והלב נשבר
כשהוא מנסה לחזור אל העולם “הרגיל”,
עולם שלפעמים מרגיש פתאום שטוח,
רחוק,
ואולי אפילו חסר משמעות
אחרי כל מה שהוא חווה.
הדריכות שלא נעלמת,
ורגעים שבהם הוא לא מצליח להסביר
מה בדיוק השתנה
רק יודע שמשהו כבר לא כמו שהיה.
ובעיקר
הלב מודה.
על הזכות לפגוש אותו,
להקשיב,
להיות עדה למה שהוא נושא.
להיות שם לרגע
בשביל מישהו
ששמר, מגן, ומציל את החיים של כולנו
יום יום.
ואולי יותר מהכל
להזכיר לו, בעדינות,
שגם לו מותר עכשיו להניח רגע את השריון,
ושגם עליו מישהו יכול לשמור.
🤍
