12/05/2024
אם אני הייתי מופיעה באירוויזיון.... אז....
אני לא עוקבת אחרי האירוויזיון.
ממש לא.
לא מעניינים אותי כל הנצנצים והאורות הבוהקים
והאנשים היפים מדי עם האיפור המושלם וחיוכי הפלסטיק לתקשורת.
ות'אמת, עד ערב חצי הגמר, ברוב עוונותיי ובורותי, לא שמעתי לא על עדן גולן ולא על השיר הוריקן.
במקרה ישבתי אצל חברה שפתחה טלוויזיה.
קצת משועממת צפיתי בכמה שירים שנשמעו לי פחות או יותר אותו הדבר - אותם מקצבים עצבניים, אותו סאונד אובר מהוקצע -
ואז מגיע תורה של ישראל ולבמה עולה צעירה יפיפייה
בשמלה שמחירה בטח כמחיר הדירה שאני חיה בה,
עם להקת רקדנים נוצצי איברים ובגדים.
ולמרות שהשיר ששרה עקב פחות או יותר אחר הטרנד החוזר ונשנה,
מבעד למקצבים המהירים ולצלילים המלוטשים,
אוזניי המאוהבות בפואטיקה קלטו כמה משפטים
שגרמו לי באחת להזדקף ולהקשיב באמת.
למחרת נכנסתי לאינטרנט וקראתי עליה: על קריאות הבוז להם זכתה בחזרה הגנרלית ומנגד תשואות האהדה -
מבט מדגים על הדיכוטומיה החריפה המתקיפה אותנו מכל עבר –
וגם מצאתי את מילות השיר.
Someone stole the moon tonight
Took my light
Everything is black and white
Who's the fool who told you boys don't cry?
וואו. בית יפיפה וגאוני.
וחשבתי לעצמי שאם אני הייתי שרה את השיר הזה באירוויזיון,
מול מיליוני אנשים מכל העולם,
הייתי קודם כל מתחילה את ההופעה בלדבר את הבית הזה.
ככה נקי, בלי שום מוזיקה. אולי רק טיפה קלידים ברקע.
ואז הייתי פונה לאלו ששלחו לכיווני קריאות בוז. הייתי אומרת להם שכואב לי לשמוע אותם אבל תכלס אני מבינה אותם.
שגם אני נזעמת, כואבת וחסרת אונים מול מה שקורה עכשיו בעזה וברפיח.
והייתי פונה לתומכים ומודה להם. הייתי אומרת כמה יקרה ומשמעותית לי התמיכה שלהם וכמה אני מתפללת לחזרת החטופים ולשלום החיילים ולהחזרת השפיות והשקט לישראל, מדינתי היקרה.
הייתי עומדת על הבמה ואומרת לכולם שאכן מאז ה-7 לאוקטובר,
באותו בוקר ארור כשמישהו גנב את הירח,
מרוב הלם וכאב הכול הפך שחור לבן,
ובמקום לעשות כל שניתן בכדי להביא ריפוי לפצע הנוראי,
כל העולם צועק סיסמאות בשני צבעים שטוחים
ומי הטיפש שאומר שבנים לא בוכים?
והייתי מזמינה את כולם,
המתריסים והתומכים, בנים ובנות, גברים ונשים לבכות ביחד.
לבכות על הסבל המיותר, הבלתי יתואר משני צידי הגדר.
והיינו בוכים יחד. אלפי א.נשים מכל העולם.
בוכים את השבר הקולקטיבי, בוכים על האור שהלך ולקח אתו את הצבעים,
את החמלה את האנושיות. את היכולת לראות את האחר. בוכים.
ואז הייתי שרה את השיר, עם כל ההפקה והרקדנים ושות',
לא כוס התה שלי אבל יאללה שיהיה,
ובסיומו, במקום מחיאות כפיים הייתי מבקשת מכולם דקה דומיה.
דקה דומיה לזכר כל מי שחייו נגדעו בטבח ובמלחמה הנוראית הזו.
והייתי אומרת שכנציגת ישראל אני נושאת תפילה שכל אחד ואחת מאיתנו,
מכל מדינה ומדינה,
נעשה כל שניתן בכדי להתרחב מעבר לשחור לבן,
בכדי שאור הלבנה תשוב אל ישראל ופלסטין ונמצא דרך לחיות יחד,
זה לצד זה, במלא צבעים. כי אנחנו תלויים זה בזה אם נרצה או לא נרצה,
אז מוטב להכיר בכך מאשר למצוא את עצמנו תלויים זה לזה זה.
והייתי מבקשת שנתפלל יחד לשקט, חופש וביטחון
לכל היצורים בין הנהר לים, לתפארת העולם כולו.
ואחר כך בכל הראיונות לערוצי התקשורת הייתי אומרת אותו הדבר.
ולפני צאתי, לא הייתי מגלה לאף אחד בארץ שזה מה שאני מתכוונת לעשות (אולי רק לחברים קרובים), כי אחרת בטח לא היו בוחרים בי.
הייתי מביאה אותה בהפתעה, ככה על הבמה,
ובטח הייתי חוטפת על כך מלא שנאה ואולי כשאחזור יזמנו אותי לוועדת חקירה על שאמרתי בריש גלוי אל מול כל העולם (כנציגת ישראל) שאני כואבת גם עליהם וגם עלינו. אבל לא אכפת לי. אעשה זאת.
בקרוב אני יוצאת לטור באירופה.
לא אופיע על במות ענק שיקבלו סיקור עולמי והקהל יהיה קהל פסטיבלים אלטרנטיבי באופיו - פחות נוטה לצבוע את המציאות בצבעים דיכוטומיים, לפחות כך נראה לי.
כמידת יכולתי אביא את קול השלום והחמלה למקומות בהם אופיע
אבל משתפת אתכם בסוד (אלק סוד אני בפייסבוק)
שלרגע ניצתה בי התשוקה לעמוד כנציגת ישראל
על במת ענק המשודרת לכל אומות העולם,
ולנצל את מעמדי הראוותני בכדי ספק לבקש ספק לדרוש מכווולם,
מתריסים ותומכים כאחת,
לחדול מצעקות,
ולהתחיל לבכות.
לבכות ולהתפלל למציאות חדשה שאינה צבועה שחור לבן.
כי כשבנים ובנות וגברים ונשים ויהודים ופלסטינאים ואלו שבעד ואלו שנגד
בוכים יחד
ריפוי מתחיל.
תכלס אין סיכוי שייבחרו בי לאירוויזיון.
כי אני לא צעירה והורסת כמו עדן גולן ובעיקר כי אני לא באמת יודעת לשיר,
רק לדבר שירה.
אבל אם היו בוחרים בי, זה מה שהייתי עושה.
(AI שרבט לי תמונה שטיפה ממחישה את מה שמדמיינת).
