11/06/2026
כשהעבר פגש אותי על דלת של מישהי אחרת.
לפני כמה ימים אליסף, חבר שלי מהימים שגרתי בניו יורק, שלח לי הודעת וואטסאפ עם צילום של גבר צעיר בארבע תנוחות יוגה שונות.
"זה אתה?"
עניתי לו שכן.
אחרי רגע הוא כתב:
"אני רואה שזה מתוך ספר יוגה. יש לי משהו לספר לך."
ואז הוא התקשר.
"אחי… יש פה משהו מאוד מאוד מרגש," הוא אמר.
"פגשתי ציירת שאני מכיר - ורד שילוני - וראיתי אצלה ציורים שמבוססים בדיוק על התמונות האלה…"
ורק אז התחיל להתחבר הסיפור.
ורד הראתה לו את הספר, וסיפרה שפגשה בתל אביב את הנרי קוחן, מורה ליוגה, ורכשה ממנו את הספר שהוא הוציא.
כשאליסף שאל אם יש לי את הספר, אמרתי לו שבוודאי. סיפרתי לו שהספר יצא במקור בשנות התשעים באנגלית, ורק שנים אחר כך, אחרי שהנרי עזב את ניו יורק ועבר לישראל, הוא הוציא אותו גם בעברית.
את הנרי הכרתי בניו יורק.
וגם את אליסף הכרתי בניו יורק.
אליסף ואני תרגלנו יוגה אצל נת'ניאל ברי - אדם שנראה כמו פסל יווני, רק בצבע ברונזה. נת'ניאל היה מיודד עם רוברט מייפלת'ורפ, הצלם המפורסם, שצילם דמויות כמו פטי סמית', אנדי וורהול, דבי הארי, איגי פופ, גרייס ג'ונס, איזבלה רוסוליני וארנולד שוורצנגר - ונת'ניאל עצמו אף דגמן עבורו בכמה מהצילומים הידועים. פעם בשבוע הוא היה מלמד יוגה - ללא תשלום.
אל היוגה אצל נת'ניאל הגעתי בכלל דרך אישה שהכרתי אז, כשעבדתי במשרד פרסום. התחלנו לצאת, ואחרי כמה פגישות היא אמרה לי: אתה צריך ללכת לתרגל יוגה.
לא ממש הבנתי למה היא אומרת לי את זה. גם לא ידעתי באמת מה זה יוגה.
היא סיפרה לי על נת'ניאל והשיעורים שלו, והתחלתי ללכת.
בדיעבד הבנתי שהיא רצתה שאמצא קצת שקט - כי הייתי די עצבני באותה תקופה, עמוק בתוך עולם הפרסום.
אחרי זמן מה הרגשתי שפעם בשבוע לא מספיקה לי, ואז גיליתי את הסטודיו של הנרי קוחן באיסט וילג', ברחוב סיינט מרקס - בין השדרה השנייה לשלישית. מי שמכיר את האזור יודע איזה בלוק זה היה: רועש, חי, אלטרנטיבי, היפי, פנקיסטי, מלא חנויות ומסעדות. באותו רחוב נמצא גם הבניין שמופיע על עטיפת האלבום Physical Graffiti של לד זפלין.
כשהתחלתי ללמוד אצל הנרי, אליסף כבר עזב את ניו יורק וחזר לארץ. אני נשארתי שם.
את אליסף קובנר הכרתי בכלל סביב טומפקינס סקוור פארק, באירוע שבו "עטפו" את הפארק במאות קנבסים והזמינו אמנים לבוא ולצייר. כך נפגשנו - ואז התברר לי שגם הוא ישראלי.
בהמשך הוא נהיה מוכר בזכות עבודות הגרפיטי שלו בניו יורק - נעלי עקב צבעוניות, בשבלונות ובריסוס על מדרכות העיר, במגוון צורות, גדלים וצבעים. במשך תקופה ארוכה אנשים דיברו על זה, ניסו להבין מי האמן שעומד מאחורי הדימויים היפים האלה - בלי לדעת שזה הוא.
היום אליסף חי בתל אביב, הוא אמן וצייר, מלמד ציור ואמנות, וגם הוציא ספר צילומים משלו.
ונחזור להנרי.
Henry Kochan היה פולני שעלה לישראל, ואחר כך עבר לניו יורק, שם התחיל ללמד יוגה. הוא לימד באנגלית עם מבטא ייחודי, שילוב של ישראלי ופולני. עד היום חקוק אצלי משפט אחד שלו, שאני אפילו מוצא את עצמי אומר לתלמידים שלי בשיעורי הצ'י קונג:
The slower you come up, the greater the benefit to your spine.
כשהנרי הוציא את ספר היוגה שלו, הוא ביקש ממני להיות אחד הדוגמנים. אני מופיע שם בכמה תנוחות, כולל תנוחת היונה - תנוחה לא פשוטה בכלל. היום אני כבר לא מגיע לגמישות שהייתה לי אז, וגם לא מנסה. עם השנים למדתי להיות עדין יותר עם עצמי, ויותר חכם לגבי מה מתאים לי.
דווקא התנוחות שוורד שילוני ציירה הן התנוחות הפשוטות יותר - cat cow, חתול-פרה - תנועה של קימור וקיעור של הגב. תרגול עדין ומיטיב שאני ממשיך לעשות עד היום.
ואז ורד שלחה לי צילום של הציורים:
ארבעה ציורים שלי, מתוך הספר, מודבקים על דלת בביתה - אחד מעל השני. קומפוזיציה פשוטה ויפה.
ופתאום זה פגש אותי.
תמונות שצולמו לפני עשרות שנים בניו יורק,
הפכו לספר,
הספר הגיע לידיים של אישה בתל אביב,
והיא ציירה מתוכו אותי -
בלי להכיר אותי.
ורק שנים אחר כך, דרך הודעה אחת בוואטסאפ,
כל החוטים התחברו.
יש משהו מרגש בלגלות שהחיים שלנו ממשיכים לנוע בעולם גם כשאנחנו כבר במקום אחר.
שחלקים מאיתנו נשארים, נודדים, פוגשים אנשים אחרים, מקבלים צורה חדשה.
ואז, ברגע לא צפוי,
הם חוזרים אלינו -
ומראים לנו מי היינו,
ואולי גם מי אנחנו עדיין.
