07/08/2026
אתמול בערב נפתח לי קאנטרי קלאב באמצע הבית.
נזילה מהשכן למעלה הציפה לי את הסלון, המטבח והתקרה התחילה להתפורר מולי.
בכל זאת הצלחתי לחייך גם ככה הגענו לסופש והתכוונתי לשטוף את הבית, אז בואו נגיד שהיקום
חסך לי עבודה 🤣
השיטפון נעצר רק אחרי דקות ארוכות.
גרפתי מים בלי הפסקה
ובחצות נכנסתי להתקלח.
אבל אז...
באמצע החפיפה, בקבוק הסבון נפל פגע בברז וניתק אותו מהקיר.
אני עומדת שם, עם שמפו בשיער,
בלי מים, מנסה להבין איך אני אמורה לסיים את המקלחת ולשטוף ממני את הסבון.
הדלי? כבר תפוס, מלא בטיח שנפל קודם מהתקרה. בסוף מצאתי גיגית קטנטנה, ומצאתי את עצמי מתקלחת ממנה כמו בימי הביניים.
ברגע ההוא לא ידעתי אם לבכות או לצחוק.
הרגשתי כמו משה רבנו, רק שבמקום סלע,
בקבוק סבון היכה בקיר שיצא ממנו מעיין מתפרץ.
ודווקא שם, מול הגיגית הזאת, נפל לי האסימון.
אני תמיד קוראת לעצמי צינור של אור
וכל העניין הזה, "אור וכלי" מהקבלה,
קיבל אצלי גוף וצורה בלילה אחד,
בין תקרה שמתפוררת לברז שנותק.
האור הוא השפע, האנרגיה, הרגש
שמבקשים להיכנס לחיים שלנו.
הכלי הוא היכולת שלנו להכיל ולבנות יציבות.
גם המים שנזלו מהתקרה לא היו שלי מלכתחילה
הם נכנסו למרחב שלי מבחוץ,
ממש כמו אנרגיה שלא שייכת לנו
שמוצאת דרך פנימה ומזכירה לנו
לבדוק את גבולות הכלי שלנו.
כמו שמשה היכה בסלע כדי שהמים יזרמו,
לפעמים המציאות פשוט סודקת את המסגרות הקשיחות שלנו כדי שמשהו חדש יוכל לפרוץ.
ופתאום כל המצב הזה
קיבל משמעות אחרת לגמרי...
ההצפה מהתקרה
היא סימן לשפע ורגש שמציפים ופורצים גבולות.
הברז שנשבר מרמז על צינור ישן
שמנתק את עצמו
כי הוא כבר לא מסוגל להעביר את הזרם.
והגיגית הקטנה, כלי מצומצם שמזכיר לי
כמה קשה לפעול עם כלי שקטן מדי.
כמה פעמים בחיים אנחנו
מבקשות עוד שפע, עוד שינוי, עוד הקלה
אבל מנסות לדחוס את כל הטוב הזה לתוך
הכלים הישנים והצרים שלנו?
השיטפון והברז שנשבר לא באו
להוציא אותי משלוותי
אלא להזכיר לי שהגיע הזמן לשדרג
את הכלים,
לשחרר את החלודה הישנה מהקיר
ולבנות כלי חדש, רחב ויציב יותר
כזה שיוכל להכיל את כל הטוב שבדרך.
אז אחרי שבחרתי לראות באור אחר
את הסיטואציה
בא לי לשאול גם אותך:
איזה "כלי" או גבול ישן אצלך מבקש שדרוג,
כדי שתוכלי להכיל את האור שאת מייחלת לו?
