09/06/2026
לפני כמה ימים קפץ בפיד שלי פוסט של בחור שאני רואה מדי פעם דברים שהוא מעלה.
אנחנו לא בקשר, רק מכירים כזה מהפייסבוק.
בפוסט שלו הוא העלה איזושהי שאלה על המקום הזה של לחפש זוגיות, או לרצות להיות בזוגיות, בזמן שהוא נמצא במקום רגשי או נפשי לא לגמרי טוב עם עצמו.
הפוסט הזה ממש נגע בי.
גם בגלל שהוא היה מאוד חשוף ופגיע,
וגם בגלל שהוא דיבר על מצב שזיהיתי מהעבר שלי.
הרגשתי שאני מאוד רוצה לשתף בחוויה ובנקודת המבט שלי.
(זה היה פוסט שהזמין תגובות, או את מה שנקרא חוכמת ההמונים...)
אבל אז נשאבתי לתוך החיים. לא זוכר למה בדיוק.
כעבור יומיים, הפוסט הזה קפץ לי עוד פעם לפיד
וראיתי שמלא אנשים כתבו תגובות,
וכשקראתי אותן התרחב לי הלב.
אנשים כתבו דברים כל כך יפים ועדינים.
לא ברמת הקלישאות,
ולא ברמת הסיסמאות,
אלא דברים מאוד מקורקעים ומיושבים,
בלב פתוח,
ועם נקודת מבט מאוד מפוכחת על החיים.
ובכל זאת נשאר בי הצורך וכתבתי לו גם.
"היי, איש יקר ומקסים שאתה.
רציתי לכתוב לפני כמה ימים..
אני חוזר לפה עכשיו ורואה מלא תגובות יפות. איזה מדהים זה ואיזו זכות.
אם תרגיש שזה נכון או מדויק לך באיזשהו אופן, אשמח להוסיף עוד כמה מילים משלי בשיחה פרטית."
אתמול מצאתי את עצמי, בסוף יום עבודה, לבד בבית, נכנס רגע לתוך העמוד שלו, לאותו הפוסט, לבדוק אם הוא כתב משהו, אם הוא הגיב בצורה מסוימת.
ולהפתעתי, מה שכתבתי נשאר מיותם.
ללא מענה, תגובה או לייק קטן ויבש.
וזה צבט לי באיזשהו אופן.
אולי כי באתי עם איזושהי ציפייה שהאינטראקציה מהצד שלי, תחזיר איזו תנועה או תייצר שיחה מצידו.
וכשזה לא קרה, מצאתי את עצמי נכנס לרגע לאיזשהו מוד שאני מכיר טוב מאוד מהעבר שלי.
איזה קול פנימי שהתחיל לדבר:
״למה כתבת את התגובה הזאת?״
״ זה לא היה קשור לכלום.״
״בכל זאת, אתה לא נמצא עם הבן אדם הזה באיזה קשר קרוב״.
״יכולת להגיב כמו כולם בצורה פומבית ולשתף את נקודת המבט שלך״
״יכולת לא לכתוב כלום, ורק ליהנות מהתגובות המקסימות שנכתבו שם.״
לרגע התחלתי להיכנס לאיזשהו לופ כזה של ביקורת.
עכשיו,
מה אני באמת יודע עליו?
על מה שעובר עליו באמת?
ומה הדרך שבה הוא רואה את הדברים?
יכול להיות שכל המחשבות שעלו בי הן לגמרי נכונות
ויכול להיות גם שלא.
וכשאני מוציא את עצמי רגע מהניסיון להתעסק במה שהוא חושב
או איך שהוא תופס את הדברים,
אני נשאר רק עם המחשבה הפרטית שלי.
עם איך שאני מסתכל ומפרש לעצמי את הדברים.
עברתי שוב על ההודעה שכתבתי,
ואז אמרתי לעצמי:
שחרר בן אדם.
צא מזה.
אין טעם.
כי אין לך מושג.
הכל רק השערות וספקולציות.
בעבר יכולתי להיכנס ללופ של מחשבות כאלו עם עצמי למשך כל הלילה,
ולסחוב את זה איתי גם ביום שלמחרת.
באיזה מין ״חשבון נפש״,
הלקאה עצמית וחפירה שלא נגמרת,
בניסיון להשיג איזה שקט פנימי,
או אישור שזה בסדר איך שפעלתי.
וכל זמן שלא הייתי מצליח לסדר את זה בראש,
זה היה ממשיך לנקר לי,
עד שחוק ההתיישנות היה נכנס בסוף לפעולה.
ישבתי עם זה עוד כמה רגעים.
ולאט לאט זה התחיל להשתחרר.
פעם זה היה יכול לקחת אותי ללילה שלם.
אתמול, אחרי כמה דקות, קמתי מהספה והמשכתי את הערב שלי.
