19/06/2026
מחשבה לשבת
אתמול בערב ישבנו לחגוג את סיום שנת הלימודים במסעדה עם אמא שלי.
בשלב מסוים, אריאלי הודיעה שיש משחק ושצריך לחזור לצפות.
ואז אמא שלי סיפרה שגם היא, בגיל ההתבגרות שלה אהבה כדורגל.
אמא שלי!
ישבת בצד והקשבתי לשיחה בניהן, קצת בהלם.
היא העלתה זיכרונות מהנבחרת המיתולוגית של ישראל, זו ששיחקו בה חודורוב וחבריו, הן הישוו בין השוערים (אמא שלי: "דניאל פרץ מצוין, אבל זה לא אותו דבר. את יודעת שהוא בעלה של נועה קירל?")
ואני מהצד מקשיבה ונזכרת בעצמי, ישנה על הספה בסלון בתקופת המונדיאל כדי לראות את המשחקים המאוחרים, ובשבתות "רגילות" עוקבת אחרי תוצאות המשחקים של מכבי חיפה,
ואת אמא שלי אומרת לי ולאחים שלי : "מה כל כך מעניין ב11 משוגעים שרודפים אחרי כדור?"
וחשבתי לעצמי מה קורה לנו כשאנחנו עוברים סטטוס – מילד להורה, מהורים לסבים..
כאילו יש מתג שמכבה את מה שאנחנו יודעים על הצרכים והאהבות וההנאות של הגרסה הקודמת שלנו, ומשאיר אותה מאחור כשאנחנו נכנסים "על מלא" לתפקיד החדש.
ולפעמים אנחנו עושים את זה כל כך טוב, עד שאנחנו שוכחים שהיינו משהו אחר פעם, גם שהילד שמולנו מאד מזכיר את אותו הילד שהיינו...
וזה קורה הרבה סביב נושאים של אוכל ואכילה ומשקל.
הרבה הורים שמגעים אלי עם הילדים או בהקשר לילדים שלהם לא זוכרים איך הם היו כילדים.
כמה הם אכלו כשהיו בגיל ההתבגרות, כמה הם אהבו מתוק, כמה קשה להגיד לא לעוגה כשכל החברים אוכלים לידך, וכמה הם הרגישו רע כשהם אכלו למרות שידעו שההורים לא מרשים...
נראה לנו שכהורים, התפקיד שלנו הוא להיות הסמן הימני של איך הדברים צריכים להיות. אנחנו ה"רשויות".
וזה נכון, תכלס.
אבל להבדיל מהמקום הקר שבו נמצא פקח, שלא באמת מעניין אותו מה אני חושבת עליו רגע אחרי שהוא נתן לי דו"ח והלך או מה קרה קודם, ומה אני מרגישה, פה אכפת לנו. מאד.
גם מהילד וגם מיחסים ביננו.
וכדי לשמור על היחסים, בשלב ראשון כדי שנחזור וניזכר. איך אני הייתי כילדה?
וכאשר ארשה לעצמי לחזור לרגע למי שהייתי אז, כבר אסתכל אחרת על הילדים שלי, ואוכל לגשת לאותו נושא או אותה בעיה, כאובה ככל שתהייה, קצת אחרת.
שבת שלום
