ענבר ישראל - דרך היוגה הנשית

18/06/2026

אני שונאת טייצים.
תמיד שנאתי אותם. זה פריט שנראה יפה ונוח רק על אחרות...
כשגרתי בבוסטון, עם מזג האוויר הסגרירי כמעט כל השנה והעובדה שבקושי עבדתי, זה עוד היה סביר.
גם בחורף הישראלי זה נסבל.
אבל השילוב הנוכחי של קיץ ישראלי חם ולח, שעות עבודה מרובות ומכנסי טייץ צמודים מבד סינתטי
ותוסיפו לזה את גיל המעבר וגלי החום...
נגמר לי.
לאחרונה יצא ספר שאני ממש מזדהה עם הכותרת שלו:
"אין לי מספיק אסטרוגן לשטויות האלה..."
אז באמת אין לי מספיק אסטרוגן כדי ללבוש טייץ לעבודה בקיץ הישראלי.
נקודה.
השבוע עברתי רשמית לחצאיות.
נכון, כרגע אני נראית כמו משהו בין מורה לבלט לבין מישהי מהמגזר הדתי־לאומי.
לא אכפת לי.
מאוורר לי.
הגוף נושם, ואני נושמת יחד איתו.
זה לא שאין לי שורטס מתחת, כך שהכול אסוף ואין מה לדאוג. עדיין בשיעורים המעורבים (גברים נשים) אמשיך כנראה עם הטייץ כי בעיני יש משהו מציצני בחצאית מתנפנפת ומופשלת... שלא הייתי רוצה לעורר בשיעורים שלי.
מסקרן אותי למה לך אין מספיק אסטרוגן... ממה לך נגמר בקיץ הישראלי. מוזמנת להגיב ולשתף.. שלא ארגיש לבד. "😅

11/06/2026

חודש יוני השנה הוא חודש מרגש במיוחד.
יש לי בו המון מסיבות סיום. משהו כמו שמונה.
הוא התחיל חזק עם סיום קורס מורי היוגה הנשית של מירה ארצי פדן. התחלה עוצמתית לחודש, מלאה בנוכחות נשית, אהבה והשראה. וכמו שקורה לפעמים עם דברים טובים, גם הסיום הזה לא ממש נגמר... הוא המשיך למפגש פרידה אינטימי עם התלמידות בביתה של מירה, ובהמשך עוד מחכה לנו מפגש פרידה נוסף עם הסייעות.
ממש כמו בשיר "מיכאל" של אתי אנקרי:
"ואמא אומרת שככה אנשים,
כשקשה להם לגמור הם מושכים את הסופים."
אבל אירועי הסיום רק התחילו שם.
בנוסף יש לי שתי מסיבות סיום של י"ב, מסיבת סיום ביסודי, שלושה מופעי סיום של הילדה בחוגים השונים, ופרידה ממסגרת חינוכית נוספת שבה עבדתי.
פשש...
אז לא ממש מפתיע שההתראה על ירי הטילים מאיראן תפסה אותי דווקא במסיבת פרידה. איפה עוד יכולתי להיות החודש?
אפשר לפחות להתנחם שזה קרה בדיוק כשהמופע הסתיים. והמחשבה הראשונה שעלתה לי הייתה: איזה מזל שהספיקו לחגוג ולסיים. ואז מיד הגיעה המחשבה הבאה – ומה יהיה עם כל המסיבות שעוד לא קרו?
ובתוך כל הפרידות האלה, הלב מרגיש מוצף. התרגשות, אהבה, נוסטלגיה, הכרת תודה, ואולי גם עוד כמה רגשות שהוא עצמו עדיין לא לגמרי מבין.
ואם ככה אני מתרגשת מכל כך הרבה סיומים, אני רק יכולה לדמיין מה מחכה לי בחודשים הקרובים, עם כל ההתחלות החדשות שמחכות מעבר לפינה...
אז בימים האלה אני מנסה להיזכר בגישה היוגית לרגשות ולחוויות.
ביוגה סוטרה, הטקסט המכונן של היוגה, נאמר בפרק הראשון, פסוק 33, שהתודעה מתבהרת כאשר אנחנו מטפחים חביבות, חמלה, שמחה ושוויון נפש כלפי מצבי החיים השונים: לאושר, לסבל, לשכר ולעונש.
בקיצור, היכולת להישאר קצת יותר בשלווה בתוך כל ההתרגשות הזו היא משהו שאני מנסה לתרגל בימים האלה דרך מדיטציית בוקר. תרגול איטי שמאפשר רגע של התבוננות לפני שהיום מתחיל לרוץ.
מנסה להיות נוכחת. לא למהר לסוף, ולא לרוץ להתחלה הבאה. 💛

03/06/2026

הפוסט הזה הוא נטו שירות לקהילה.
הכול התחיל בסדנה על גיל המעבר שלקחתי בה חלק.
ישבה שם אישה מרשימה בת 50 וסיפרה שיש לה אוסטאופורוזיס. באותו רגע בכלל לא קישרתי את הקפה לתמונה, למרות שהיא נראתה כמו מישהי שחיה שעות ארוכות במשרד, פגישות, ישיבות, עבודה.
היא הייתה הסנונית הראשונה.
אחריה הגיע גל של נשים בגילאי 55+, כולן עובדות משרד, חלקן חיות על קפה לאורך כל שעות העבודה, אוכלות מעט במהלך היום ואת הארוחה האמיתית רק בערב כשהן חוזרות הביתה.
ולכולן אוסטאופורוזיס.
אז מה קורה כאן?
בחברה שאנחנו חיים בה, קפה הוא כבר מזמן לא רק משקה.
הוא תרבות,
הוא הרגל חברתי,
הוא הפסקה,
הוא נחמה,
הוא אופנה,
לפעמים נדמה שיש סביבו אפילו סוג של לגיטימציה מוחלטת - בניגוד להרגלים אחרים שאנחנו רגילים לבחון בעין ביקורתית.
ואף אחד כמעט לא מדבר על זה שקפאין עשוי להשפיע על מאזן הסידן בגוף:
הוא עלול להפחית ספיגת סידן ולהגביר את הפרשתו בשתן.
זה כמובן לא אומר שקפה "גורם" לאוסטאופורוזיס.
אבל אצל נשים בגיל המעבר, כשהגוף ממילא מאבד מסת עצם בקצב מואץ, וכשמצטרפים לזה תזונה דלה, מחסור בחלבון, סידן או פעילות גופנית, זה מצטבר...
ולא רק זה.
- קפאין הוא גם חומר משתן.
ובגיל המעבר, כשגם כך יובש ברקמות הוא תופעה נפוצה, אולי שווה לעצור ולשאול:
האם עוד ועוד קפה באמת משרת את הגוף שלי?
- קפאין נקשר גם להחמרת גלי חום.
ועוד לא הזכרתי את הדבר הכי ידוע עליו:
הוא מעורר.
במקומות שמתרגלים יוגה קלאסית, כמו בשיבננדה, כור מחצבתי 🙂, קפה לגמרי מחוץ לתחום.
הרעיון הוא להפחית גירויים שמקשים על השקטת גלי התודעה.

ואם אסכם:
היוגה מדברת על מתינות.
זה לא אומר שלא נשתה קפה.
זה כן אומר שאולי שווה להסתכל עליו קצת יותר בעיניים פקוחות.
אולי להפחית קצת.
אולי לבדוק חלופות.
ואולי להתחיל להתייחס לקפה קצת פחות כצורך, וקצת יותר כפינוק.
ממש כמו עוגת קצפת 🙂

Subscribe and 🔔 to Eurovision 👉 https://www.youtube.com/user/eurovi...

28/05/2026

השבוע נוספו לי כמה עוקבים ותלמידים חדשים, אחרי שהבטחתי להם שהפוסט הבא שלי יהיה על קפה ☕
ואז חשבתי לעצמי: קפה שותים כל השנה, אבל יום הולדת יש רק פעם בשנה…
אז מתנצלת 😉 הפוסט הזה יעסוק ביום ההולדת שלי, שחל השבוע.
ושבוע הבא? נרים יחד כוס קפה ☕
את הפוסט הזה כבר פרסמתי בעבר, בדף העסקי הקודם שלי שנחסם, ואשתף אותו שוב גם השנה, בדף הנוכחי.
בתמונות אתם רואים אותי בתנוחת הגלגל המלא בכל תמונה מצויין הגיל שלי בעת צילומה.
למעלה - בגיל 28,
מימין - בגיל 40,
באמצע - בגיל 44,
משמאל - מגיל 48.
ומה המסקנה?
זה לא הגיל - זה התרגיל.
יש לנו הרבה יותר יכולת להשפיע, לעצב ולשנות את עצמנו ממה שאנחנו נוטים לחשוב.
ובהזדמנות הזו אני רוצה להודות למורתי האהובה, Natasha Rizopoulos, שתחת תרגולה המוקפד הגעתי להישגים הגבוהים ביותר שהיו לי לאורך השנים. אני ממש מתגעגעת נטשה!!!
וכמובן תודות ליוגה, עולם מופלא של תרגול ודרך חיים, ששומרת אותי פיזית ומנטלית בתנועה, בעשייה מבורכת, ואולי גם עוזרת לי להישאר קצת יותר צעירה

21/05/2026

לפני שנה נתתי לעצמי מתנה לגיל 50 - חתיכת גיל :)
ונרשמתי ללימודי היוגה הנשית של מירה ארצי פדן.

אני בוחרת בקפידה את המורים שלי, והקורס של מירה ענה על כל הציפיות שלי
כולל מציאת “חמולהבנדה” - מרחב נשי תומך, והמון ידע שהיה חסר לי על גיל המעבר.

בסיום השנה הרגשתי שאני עדיין לא יכולה להיפרד מכל הטוב הזה,
והצטרפתי לצוות הסייעות של המחזור הנוכחי.
(מצרפת לכן תמונה שלנו יחדיו...)

וואו… איזו שנה זו הייתה.

אם בשנה הראשונה הקורס זרם לי ונראה כמעט מובן מאליו,
בשנה השנייה קיבלתי הצצה אל מאחורי הקלעים.
ראיתי כמה עבודה נדרשת כדי להחזיק קורס כזה בצורה מדויקת ומתוקתקת.

בעוד שבועיים הקורס יסתיים, אבל בחרתי לכתוב דווקא עכשיו,
כי מבחינתי רגע השיא היה השבוע, בבחינות המעשיות.

הייתה לי הזכות ללוות את מירה בשנה מורכבת ולא פשוטה עבורה,
שבה ישבה פעמיים שבעה.
ולנו, הסייעות, נותר להחזיק את המרחב המיוחד שמירה בראה, בהיעדרה.

אף אחת לא עשתה זאת לבד.
זו הייתה עבודת צוות מופלאה.
כל אחת הביאה את האיכויות המיוחדות שלה לאורך השנה, והתוצאה הייתה סינרגיה - השלם עלה על סך חלקיו.

בהיעדרות הראשונה של מירה נפל בחלקי להעביר חלק מההרצאה המרכזית של אותו השבוע.

ובשבוע האחרון, בחנתי שתי קבוצות.
הייתי בוחנת גם אם מירה הייתה נוכחת, אבל להחזיק את המרחב דווקא בהיעדרה היה עוצמתי עוד יותר.

מצאתי את עצמי לומדת המון מבדיקת מטלות הבית והעבודות של התלמידות
(ותאמינו לי, בקורס הזה היו המון…).

הבחינה המעשית הייתה עבורי החלק המרגש והמכונן ביותר בתהליך.

התרגשתי, ואני עדיין מתרגשת, מההגעה לקו הסיום של נשים מדהימות שבחרו בדרך היוגה הנשית השנה.

בעיניי, האתגר של לבחון בעיניים טובות, תוך שמירה על אותנטיות, היה אחד מרגעי השיא שלי בתוך התהליך.

הבחינות המעשיות יימשכו גם בשבוע הבא,
ואני רוצה להזכיר לכל מי שעתידה להיבחן את מילותיו של אחד המורים שלי, סוואמי שיבננדה:

> “Bear insult, bear injury — highest sadhana.”

כלומר, היכולת להכיל ביקורת או פגיעה היא תרגול רוחני הגבוה ביותר.

מקווה שכולן תצאנה מועצמות מיום הבחינות הנוסף ❤️
* מימין לשמאל: רחלי, חן, שרה, אנוכי, תמי, רויטל, שרון ושירלה.

14/05/2026

השבוע מצאתי ערמת תעודות ישנות שלי, ממש מכיתה א' עד י"ב.
הבת שלי ביקשה להציץ דווקא בתעודה של כיתה ז', כנראה שהחטיבה מסקרנת אותה.
זרמתי...
פתחנו את התעודה, והיה לי כיף לראות שורות שלמות של:
"טוב מאוד",
"טוב מאוד",
"טוב מאוד".
ואז, למטה, הופיע לו:
"כמעט טוב".
הסתקרנתי...
איזה מקצוע שבר את הרצף?
התעמלות.

וליד כתוב: "לא מתאמצת".

והיום?
אני מתפרנסת מלהיות בסטודיואים, להניע א.נשים, קשישים, נשים בהריון, ועוד ועוד...
איזו דרך הפוכה עשיתי...
ועדיין, אני מזהה בעצמי את המשיכה לרוך, ולא למאמץ.
דרכי ביוגה התחילה מההרפיות הארוכות בשיבננדה.
הייתי באה בשביל לנוח בין התנוחות.
ולאט לאט הגוף התחזק, ונולדה גם מוטיבציה לעוד...
בין הקולגות שלי אני נחשבת "רכה", "עדינה", כזו שעובדת בעדינות.
ואני נהנית מכך ש "פחות זה יותר".
אז אם גם אתן אוהבות רכות, התבוננות, הקשבה ונשימה בתוך התנועה.
שווה שנכיר 🤍

07/05/2026

אתמול הסתיים ניקוי הכבד ה־12 שלי ...
תזכורת קצרה: התפריט כלל אורז בסמטי מלא, מש, תפוחים ירוקים ומיץ גזר (אני מוסיפה גם קצת סלק).
בדיעבד, אני שמחה ששיתפתי עליו כאן. אין ספק שזה רתם אותי יותר ברצינות, לפחות בתחילת הדרך.
אז איך היה?
באמצע השבוע הזמן יחסית זרם…
בסוף השבוע הוא האט… עד שכמעט נעצר 😅
ירדתי 2 קילו — שזה נחמד ועכשיו בא נראה אם אצליח לשמור על זה...
לצערי, עיגלתי פינות בלי סוף:
יומיים עם פיטנגו ישר מהעץ,
ביומיים אחרים אגוז ברזיל אחד ביום,
ולקראת הסוף הייתי בשני אירועים, ושם איבדתי את זה…
אבל לפחות היה לי כוח לקום ולהמשיך.
וגם ביום האחרון, באווירת “הנה זה נגמר”… כבר גלשתי לטעימות....
והאמת? הדברים מורכבים.
מצד אחד, הקפדתי בערך ב־90% מהזמן ומהארוחות.
מצד שני, זה עדיין לא היה “ניקוי מושלם” כפי שאמור להיות..
ועדיין נהניתי מהפשטות (כמה לא מובן מאליו), מהשקט בגוף, ומהצלילות בתודעה.
וגם הניתוק מהניקוי היא הדרגתית. אני מקפידה להשאיר לי ארוחה אחת ביום ברוח הניקוי..
ולא פחות חשוב אני מרגישה יותר חגיגית מבפנים לקראת יום ההולדת שמתקרב 🎈
רוצה להודות לרון לוי, מלב היוגה היוזם והמנהל של הניקוי.
איש נדיר עם לב רחב, שהרים מיזם כל כך יפה עבור הקהילה.
ישר כוח רון אתה מיטיב איתי שוב ושוב.
אני מצרפת בתגובה הראשונה קישור לדף העסקי שלו בפייסבוק. בכנות, אם הייתי גרה באיזור כ"ס הייתי בוחרת להנות מיתר השירותים שהאיש המקסים הזה מציע.
בתמונות, ארוחות שונות לאורך הניקוי. ככל שיש יותר תוספות בצלחת, סימן שהיה לי יותר מאתגר באותו יום.

23/04/2026

היום התחלתי את ניקוי הכבד העונתי שלי
כמו שאתם רואים בתמונה, הוא מאוד פשוט ובסיסי: אורז מלא, מש, שני תפוחים ביום ומיץ גזר אחד ביום.
זו לא הפעם הראשונה… בערך הפעם ה־12 (מי סופר…).
הניקוי מגיע בפעמיים בשנה בעונות המעבר: בסתיו ובאביב.
אני זוכרת את היום הראשון שהתנסיתי באוכל הזה: האוכל נתקע לי בגרון. היה חסר טעם, לא ירד, והרגשתי שאני פשוט לא מסוגלת לאכול את זה…
עברתי מאז דרך ארוכה.
והיום? זה אפילו טעים לי וכנראה מקושר לרצף זכרונות נעימים.
אוך..כמה שתזונה היא עניין של הרגל…
וכמה חשוב לשים לב אילו הרגלים אנחנו בונים לעצמנו.
כי בסוף, מה שחוזר על עצמו נהיה “הטבע שלנו” - לטוב ולרע.
והבחירות הקטנות, היומיומיות, הן אלו שמעצבות את אורח חיינו, איך נרגיש בגוף, ואיך נחיה בתוכו.
אבל אל תטעו היו לא מעט ניקויים שבהם נשברתי באמצע. עיגלתי פינות, זייפתי, מצאתי דרכים יצירתיות לעקוף את הכללים…
ושמעתי אינסוף הערות ושאלות: למה בכלל לעשות את זה? התמיה מהסביבה לא נפסקת גם היום...
בכנות, מה שהחזיק אותי במשך שנים בתהליך היו כאבי הראש שהתגברו בעונות המעבר.
כשכואב, ושום דבר אחר לא באמת עוזר, הידיעה שההתמדה יכולה להשקיט את מערכת העיכול, את הגוף, את ההכרה… ואפילו את כאבי הראש העקשניים שלי גרמה לי להמשיך.
הפעם הראש פחות כואב.
ואני מקווה שאצליח להתמיד גם בלי חרב המגירנה המאיימת על ראשי.
אולי עצם השיתוף כאן הוא סוג של התחייבות שלי לעצמי.
ועכשיו קדימה לתועלות:
קודם כל, מימד הזמן משתנה.
ביומיום אני מרגישה שהחיים בורחים לי… הימים עוברים והשנים רצות.
אבל בניקוי שבועיים הם נ צ ח. הזמן מאט, לפעמים כמעט נעצר.
אני בוחרת לראות בזה משהו נעים, לפגוש האטה בעולם כל כך מהיר.
שנית, נוצרת השקטה. בגוף ובנפש.
מין צלילות ועדינות כזו, שמי שמתרגל יוגה מכיר ומעריך כסאטווה.
משהו שמחלחל לחיים עצמם, למזרן ולעולם הפנימי.
שלישית, הגוף משיל קצת משקל עודף (וכן, יש לי כזה), ותמיד נחמד להרגיש קצת יותר קלילה.
רביעית, זה מחזיר אותי למסלול של אכילה בריאה גם אחרי שהניקוי מסתיים.
מסלול שאצלי, בכנות, מתחיל להתרופף בערך אחרי חמישה חודשים… בדיוק כשמתחילה הציפייה לניקוי הבא.
את הקשיים אשמור לשבוע הבא. שאהיה ממש בחצי תקליט של הניקוי
ובינתיים
שיהיה סוף שבוע שקט, נעים… וטעים

16/04/2026

יקירות, רגע של כנות : גם אתן מרגישות שהחום הזה בלתי נסבל?? 🥵
אני מתה מחוםםם. ומחפש מחפשת כל דרך אפשרית להתקרר…
במסורת היוגה, שהתפתחה בהודו, אזור עם טמפרטורות קיצוניות
פותחו טכניקות נשימה שמטרתן לווסת את חום הגוף ולהרגיע את המערכות הגוף.
אחת מהן היא נשימת סיטלי (Śītalī Pranayama)
נשימה מקררת שיכולה לסייע בהפחתת תחושת חום, הרגעה ואיזון. ואפילו מקלה על תחושת צמא.
וזה גם קצת מצחיק כי זו בעצם נשימה שמחקה נחש 🐍

מוזמנות לנסות יחד איתי?
1. תוציאו לשון, תקפלו אותה כמו שפורפרת,
2. תשאפו דרך הפה עם צליל עדין של "סה",
3. תחזיקו כמה שאתן יכולות בלי להתאמץ…
4. ותנשפו לאט דרך האף.
תרגישו חופשי להתנסות בסט כזה של 10-15 נשימות ולשתף האם עבד לכן. ומה הרגשתן...
@עוקבים