19/08/2026
יש לי קטע עם הילדים שלי, שאני קצת צינית כזאת. זה שומר עליי עירנית איתם… 😏
היום בגן השעשועים, הם סיימו לאכול תפוח ורצו אליי עם השאריות.
הצבעתי על הפח ואמרתי:
״אמא זה לא פח. לכו לשם.״
הם רצו לפח וזרקו את השאריות.
פתאום הבחנתי במבט של אחת האימהות שישבה לידי על הספסל.
בהתחלה חשבתי שהיא שופטת אותי על צורת הביטוי שלי.
אחרי כמה שניות היא נאנחה ואמרה:
״וווי… מה שהמשפט הזה עשה לי עכשיו.״
״הם כבר רגילים אליי,״ אמרתי לה בחיוך.
״לא… אני פשוט קלטתי שאני בדיוק התיאור הזה.
אני אמא פח.״
״מה גורם לך לחשוב ככה?״ שאלתי.
״כי אני הייתי לוקחת את התפוח, מסיימת אותו ורק אז זורקת את השאריות לפח.
וזה לא רק תפוחים.
שאריות מהצלחת שלהם, חצי כריך, כמה כפיות פסטה…
אם נשאר אני מסיימת. כאילו חבל לזרוק.״
״ומה את חושבת על זה?״
היא הסתכלה על הילדים.
״אם מישהי אחרת הייתה מספרת לי שהיא עושה את זה, הייתי אומרת לה:
׳די, תכיני לך משהו משלך.׳
אבל לעצמי? אני איכשהו תמיד האחרונה שמגיע לה.״
ישבנו שם עוד רגע והסתכלנו על הילדים עושים רכבת במגלשה. הם התגלגלו מצחוק, ואנחנו חייכנו.
״אז מה היית רוצה במקום?״ שאלתי.
״להשקיע בעצמי. לחשוב גם על עצמי. להגיע למצב שאני פשוט אומרת:
׳לא תודה, זה הולך לפח.׳״
״ואם היית עושה את זה, מה היית מרגישה כלפי עצמך?״
היא חייכה.
״הייתי מעריכה את עצמי. וגם אוהבת את עצמי הרבה יותר.״
״אז מה עוצר אותך?״
היא משכה בכתפיים.
״החיים. הילדים. העומס… אין לי באמת זמן לחשוב על עצמי.״
קמתי מהספסל.
״בואי.״
״לאן?״
הצבעתי על הפח.
״בואי נזרוק משהו.״
היא צחקה.
״מה?״
״את ה׳אין לי אפשרות׳. את המחשבה שאין לך איך להכניס את עצמך לתמונה כל עוד החיים נראים ככה.״
עמדנו מול הפח, ואז הבן שלה רץ אלינו:
״מה יש בפח, אמא?״
היא הסתכלה עליו ואמרה:
״משהו שחשבתי שאני חייבת להאמין בו.״
הוא הסתכל עליה, מבולבל:
״אז למה הוא בפח?״
היא חייכה אליי ואמרה:
״כי אולי החיים לא צריכים להשתנות כדי שגם אני אהיה בתוכם.״
ואולי זו התזכורת.
לא צריך לחכות שיהיה פחות עומס, פחות ילדים או פחות משימות.
כי תמיד יהיה משהו.
לפעמים פשוט צריך להפסיק לחכות שיהיה זמן לעצמך, ולהתחיל להשאיר לעצמך מקום בתוך החיים שכבר יש לך.
* סיפור ישן אך רלוונטי תמיד 😉
