Roni Eliav - Roni's fun&grow

Roni Eliav - Roni's fun&grow מרפאה בעיסוק - אבחון וטיפול בילדים בתחומי מוטוריקה, וויסות חושי, קשב וריכוז, תפקודי אכילה ובליעה. מוזמנים להתקשר להתייעץ.

היכן אני שמה דגש בטיפול בילד ומשפחתו:
-העצמה של תחושת המסוגלות של הילד.
-אחריות ועצמאות בכל תפקודי היומיום.
-חיזוק תשתית גופנית מוטורית וגרפו-מוטורית.
-הארכת טווחי קשב וריכוז.
-התאמת סביבה משחקית ולימודית.
-וויסות חושי ורגשי בשגרת היום.
-הדרכת הורים להעצמה ילדית וארגון סדר יום.

10/06/2026

אם תראו ילד מרכיב משקפיים בכיתה, אף ילד אחר לא יבוא ויגיד: "לא פייר! גם אני רוצה משקפיים!". כולם מבינים שזה כלי שעוזר לו לראות את הלוח. אבל מה קורה כשילד אחד מקבל פתאום פידג'ט-טוי, יושב על כרית פיתה, או מקבל אישור לצאת ל"איוורור תנועתי" קצר במסדרון? פתאום מתחילה תחרות, קנאה, וגל של "גם אני רוצה!"
איך זה שחלק מהכלים מתקבלים בטבעיות, וכלים אחרים הופכים לטרנד מסיח דעת? ואיך אנחנו, כאנשי חינוך והורים, יכולים לייצר סביבה שמאפשרת לכל ילד לקבל את מה שהוא צריך, בלי להפוך אותו לחריג?
הסיבה שמשקפיים או גבס ברגל לא מייצרים קנאה היא כי הערך שלהם ברור ומוגדר. הם לא "צ'ופר". הבעיה עם אביזרים תחושתיים (כמו סקוושי, אוזניות אוטמות רעש או כיסא מתנדנד) היא שלעיתים קרובות מדי הם נכנסים לכיתה בלי שום תיווך. הילדים האחרים רואים בהם משחק, פרס או פריט אופנתי, וברגע שזה נהיה טרנד חברתי, הערך הטיפולי והלימודי שלו נגוז...
כדי שזה יעבוד, המורה או הגננת צריכות להוביל קו של סינגור עצמי ושיח פתוח על שונות.
שוויון זה לא לתת לכולם את אותו הדבר. שוויון זה לתת לכל אחד את מה שהוא צריך כדי להצליח.
"מה הגוף שלי צריך?"
כשאנחנו פותחים את זה מול הילדים בגן או בכיתה, השפה צריכה להשתנות.
צוות חינוכי שמנהל את זה נכון, יכול להעביר שיעור של חמש דקות שמשנה אקלים של כיתה שלמה:
"ילדים, לכל אחד מאיתנו יש גוף שונה ומוח שונה. דני צריכה משקפיים כדי שהעיניים שלה יראו את הלוח. נועה צריכה לשתות מים בכל חצי שעה כדי שהראש שלה לא יכאב, וגיא צריך שהידיים שלו יתעסקו בסקוושי מתחת לשולחן, כי זה המטען של המוח שלו- זה מה שעוזר לו להקשיב לי עכשיו."
ברגע שהצורך מתווך בצורה כזו, רמת הקנאה יורדת בצורה דרסטית. הילדים מבינים שיש פה צורך אמיתי ולא פינוק.
איך מיישמים את זה בשטח בלי ליצור חריגות?
1. מגדירים חוקים: אביזר תחושתי (כמו פידג'ט או סקוושי) מגיע עם חוזה. הוא נשאר בגובה כף היד או מתחת לשולחן, הוא לא מרעיש, והעיניים נשארות על המורה. ברגע שהוא עולה למעלה, מוסר לחבר או הופך למשחק, הוא חוזר למגירה.
2. לגיטימציה: כשיש בכיתה או בגן פינות ספציפיות או כלים שזמינים לכולם (למשל, קופסת פידג'טים שאינם טרנדיים, או "פינת שקט"), זה מפסיק להיות סיפור גדול. השונות הופכת לחלק מהשגרה.
3. בניית סינגור עצמי לילד: במקום שהילד ירגיש אשם או "מוזר" שהוא צריך לזוז, אנחנו מלמדים אותו להגיד: "אני קם לרגע לשתות מים כי הגוף שלי צריך תנועה כדי להתרכז". זהו כוח אדיר שילווה אותו גם כמבוגר.
כדי להבין איך זה נראה כשהתפיסה הזו הופכת לחלק מהתרבות, הצצתי לתוך הכיתה של הבת שלי במערכת החינוך בדנמרק. שם, המראה של כיתת לימוד רגילה כולל בטבעיות גמורה כיסאות על רגל אחת שמאפשרים תנועתיות, אוזניות אוטמות רעש על המתלה בצד, וקופסאות נגישות עם פידג'טים שקטים למי שצריך. הכלים האלה הם חלק מהמרחב הציבורי של הכיתה ואינם נתפסים כ"פרס", מה שמוריד את אפקט ה"וואו" והקנאה החברתית.
השונות בין הילדים היא עובדה קיימת. הגוף של אחד מבקש לזוז ולקפץ, של השני מבקש שקט, ושל השלישי מבקש משהו ללעוס בקצה העיפרון. תפקידנו הוא לא להשתיק את הצרכים האלה כדי לייצר "שקט תעשייתי", אלא לתת להם מקום מוגדר, מכבד ומתווך. כשילד מרגיש שמבינים את הצורך שלו ולא שופטים אותו, הוא לא צריך להפריע כדי שיראו אותו, הוא פשוט יודע להיעזר בסביבה שלו באופן עצמאי כדי להיות פנוי ללמידה.
*בתמונה, הפידג'ט העכשוי שלי :)

בלילה יש לנו רעש בתוך הראש.מלא מחשבות נכנסות לפני השינה. תכנים לא נעימים שעברנו במהלך היום צפים דווקא מתוך השקט הזה שלפנ...
10/05/2026

בלילה יש לנו רעש בתוך הראש.
מלא מחשבות נכנסות לפני השינה. תכנים לא נעימים שעברנו במהלך היום צפים דווקא מתוך השקט הזה שלפני ההירדמות והפרידה מהיום.
זה נכון גם לילדים ולמתבגרים שלנו, אבל מדויק לא פחות גם עבורנו, ההורים.
אנחנו רואים את הילדים שלנו (ואותנו...) שוקעים בספה, העיניים דבוקות למסך, האצבע גוללת על אוטומט. קופצים מסרטון לסרטון.
אנחנו קוראים לזה "התמכרות", כועסים על חוסר המיקוד, מתוסכלים מהניתוק.
אבל הרבה פעמים המסך הוא לא הבעיה.
הוא פשוט מאפשר את ההפסקה היחידה שהמוח מצליח למצוא.
כשיש בתוך הראש “רכבת קיטור” שלא עוצרת, כשמחשבה דוחפת ורודפת מחשבה, הבריחה לנייד מרגישה כמו השתקה זמנית של הרעש הפנימי הזה.
הבעיה היא שהבריחה הזו היא אשליה.
הגלילה האינסופית לא באמת מרגיעה את מערכת העצבים- היא מעמיסה עליה עוד.
היא מרחיקה אותנו מהשקט האמיתי ומהחיבור לעצמנו, ומוסיפה עוד שכבות של ריצוד וגירויים למוח שגם כך כבר מוצף.
וכשמוח נמצא בדריכות לאורך זמן, גם השקט עצמו מתחיל להפחיד...
ובבוקר, שוב רעש.
דרישות. בית. משימות. עומס. ציפיות.
המערכת שלנו מוצפת, ולא תמיד יודעת איך פשוט “להירגע”.
התקיעות הזו, הבהייה במסך, היא לא עצלנות.
לא חוסר רצון.
זה עומס פנימי שלא מצליח לנחות.
וכדי לצאת מהמעגל הזה, אנחנו לא צריכים עוד ביקורת, ולא עוד:
“נו כבר, תכבה את המסך”.
אנחנו צריכים פחות רעש, ויותר רגעים קטנים של קרקוע.
לייצר בשגרה שלנו ושל הילדים שלנו עוגני תפקוד.
דברים שמחזירים אותנו ל"כאן ועכשיו", ומאפשרים למחשבה אחת להסתיים בלי שעוד עשר יתנפלו עליה.
• תנועה עדינה ואימון- הליכה קצרה, מתיחות, ספורט, אפילו כמה דקות של תזוזה.
תנועה פיזית עוזרת לפרוק מתח שהצטבר במערכת העצבים.
• קריאה- פעולה שמבקשת קצב אחר, איטי יותר.
היא מאפשרת למוח להתמקד בדבר אחד ברצף, בניגוד לקפיצות הבלתי פוסקות בטלפון.
• תרגול של נוכחות- שיחה בלי לחפש פתרונות, מוזיקה רגועה, או כמה דקות ביום שבהן אין דרישה להיות “בסדר”.

לפעמים תנועה מתחילה מזה שמישהו עזר לנו,
או לילד שלנו להרגיש בטוחים מספיק כדי -
לעצור רגע.
לנשום.
ולגלות שהשקט אולי לא מפחיד כמו שחשבנו.
אמן.

*בתמונה, השקט שבסיום מרתון קופנהגן -
וגם השנה המשתתפת האחרונה שהגיעה לקו הסיום קיבלה את פרס המשתתפת הסבלנית ביותר- הגיעה אחריי 07:40 שעות.

"זו לא אני... אני לא שולטת בזה" יש ילדים שמרגישים כמו סערה.רגש עולה - ומתפרץ.מילה לא נעימה נאמרת - והכל מתפוצץ.ואז, אחרי...
05/05/2026

"זו לא אני... אני לא שולטת בזה"
יש ילדים שמרגישים כמו סערה.
רגש עולה - ומתפרץ.
מילה לא נעימה נאמרת - והכל מתפוצץ.
ואז, אחרי שזה קורה, מגיע המשפט הזה ששובר את הלב:
"זו לא אני... באמת שלא רציתי, אני לא שולטת בזה"
כהורים, קל לנו לפעמים לחשוב שזה תירוץ. אבל האמת? היא לא ממציאה.
יש ילדים שבאמת מרגישים שהרגש מנהל אותם - מהר, חזק, בלי בלמים.
מה קורה שם בפנים?
בזמן "סערה", המוח הרגשי (האמיגדלה) משתלט על ההגה. זהו מצב הישרדותי של ממש - הדופק עולה והיכולת לחשוב על השלכות פשוט "נכבית". כשהיא אומרת "זו לא אני", היא מתארת מציאות נוירולוגית שבה המערכת שלה הוצפה.
אבל בתוך הסערה הזו יש נקודת פתיחה לשינוי:
עצם זה שהיא עוצרת אחרי, מסתכלת, מצטערת ומנסה להסביר - זו תחילתה של מודעות.

אז מה עושים כהורים?
1. הופכים ל"מגדלור" (ויסות משותף):
כשילדה מאבדת שליטה, היא זקוקה למבוגר שנמצא בשליטה. הנשימות שלנו והטון הרגוע הם אלו שעוזרים למערכת העצבים שלה להירגע. אנחנו לא מתווכחים עם החוויה, אלא מרחיבים בעדינות את האפשרות: "נכון, הרגשת שאין לך שליטה, בואי נלמד איך להחזיר אותה לאט לאט".
2. בונים יחד "ערכת כלים לרגעי סערה":
אנחנו מתחילים מדברים פשוטים - שליטה בגוף (ידיים, רגליים). בדיוק כך אפשר ללמוד לשלוט גם על הרגשות. לא כדי שהם ייעלמו, אלא כדי שנדע מה לעשות כשהם גדולים ובוערים:
• כלים חושיים: לחיצה חזקה על הקיר, מגע במים קרים או התעטפות בפוך (קרקוע).
• נשימת כוכב: להחזיר חמצן למערכת.
• שיום הרגש: לתת שם ל"דרקון" או ל"הר הגעש" עוד *לפני* שהוא מתפרץ.

והשיעור הכי חשוב 💛
היכולת לבקש סליחה ולנסות להסביר היא לא רק "סגירת אירוע", היא בניית שריר של חוסן.
במקום שהילדה תגדל עם תחושה שהיא "מקולקלת" או "תוקפנית", היא לומדת שהיא אדם שיכול לטעות - ויכול גם לתקן.
כשאתם בונים את "ערכת הכלים", תעשו את זה ברגע של שקט, עם שוקו או חיבוק.
לא מיד אחרי פיצוץ.
למידה אמיתית מתרחשת כשהים שקט..

*בתמונה, איך הילדה המתוקה שלי מרגישה כשהסערה משתלטת עליה?... 😊

ילדים מגיעים לעולם עם רצון.עם סקרנות.עם משיכה טבעית לדברים שעושים להם טוב, שמסקרנים אותם, שמדליקים אותם.הם יודעים להגיד:...
27/04/2026

ילדים מגיעים לעולם עם רצון.
עם סקרנות.
עם משיכה טבעית לדברים שעושים להם טוב, שמסקרנים אותם, שמדליקים אותם.
הם יודעים להגיד:
“אני אוהב את זה”
“לא נעים לי”
“בא לי שוב”
“אני רוצה לבדוק”
“זה לא בשבילי”
אבל לאט לאט, הרבה ילדים מתחילים להתרחק מהקול הפנימי הזה.
לפעמים מתוך רצון לרצות.
לפעמים כי המבוגרים סביבם עסוקים מאוד בפחד, בהצלחה, בהתאמה.
ולפעמים כי הם לומדים להיות קשובים בעיקר למה שאחרים צריכים מהם.
יש לא מעט מבוגרים שלא באמת יודעים לענות על השאלה:
“מה אני רוצה?"
לא כי אין להם רצונות.
אלא כי במשך שנים הם היו עסוקים בלזהות מה אחרים רוצים, צריכים, מצפים, מרגישים.
גם הורה אוהב ומסור מאוד, אם הוא מוותר לגמרי על עצמו - עלול בלי לשים לב ללמד את הילד שרצונות אישיים הם משהו שצריך לדחוק הצידה.
כשילד גדל ליד מבוגר שאין לו חלומות משלו, שאין לו מרחב לעצמו, שכל כולו רק החזקה וטיפול, הוא עלול להבין שאהבה פירושה ביטול עצמי.
אבל ילד שגדל ליד מבוגר שחי גם את עצמו,
שסקרן, שנהנה, שמתפתח, שרוצה דברים, שחולם,
לומד משהו אחר לגמרי:
שמותר לרצות.
שמותר להקשיב לעצמי.
שמותר לבחור.
שמותר להשתנות.
שמותר להיות אדם חי מבפנים.
אולי אחת המתנות הכי גדולות שאנחנו יכולים לתת לילדים שלנו היא לא רק לשאול אותם:
“מה אתה צריך? "
אלא גם:
“מה אתה רוצה?"
ואולי באותה נשימה - להסכים לשאול גם את עצמנו את אותה השאלה.
גם היום, כאדם בוגר, אני רק לומדת להקשיב לקול הזה.
לשאול מה נעים לי, מסקרן אותי, חשוב לי.
לא רק מה נכון, מה מצופה, או מה אחרים צריכים ממני.
וזו עבודה הורית חשובה:
לגדל ילדים שמרגישים שמותר להם לחלום -
ולא לשכוח להיות מבוגרים שחולמים בעצמם.

בעבודה עם ילדים שמתקשים לשתף פעולה – במיוחד ברגעים של התנגדות,הנטייה הטבעית שלנו היא להסביר, להדגים, לכוון.אבל לא פעם, ד...
22/04/2026

בעבודה עם ילדים שמתקשים לשתף פעולה – במיוחד ברגעים של התנגדות,
הנטייה הטבעית שלנו היא להסביר, להדגים, לכוון.
אבל לא פעם, דווקא שם ההתנגדות מתגברת.
למה?
כי הילד חווה אובדן שליטה,
חוסר הקשבה,
ולעיתים גם תחושת חוסר מסוגלות.
לא מעט רגעים של התנגדות הם בעצם בקשה עמוקה ל*עצמאות*.
לשליטה.
לבחירה.
למרחב להרגיש:
“אני יכול לבד”,
“יש לי קול”,
“רואים גם אותי”.
כאן נכנס שינוי גישה משמעותי:
מעבר מהעברת ידע – לבניית שותפות.
במקום למקם את עצמנו כמקור הידע והפתרון,
אנחנו יוצרים מרחב שבו הילד שותף אמיתי –
לחשיבה, לבחירה ולמציאת הדרך.
*התנגדות לתרגול כתיבה*
הילד אומר: “אני לא רוצה לכתוב!”
שלב ראשון: תיקוף ושיקוף
“אני רואה שאין לך כוח לזה עכשיו.”
שלב שני: סקרנות פתוחה
“מה הכי מבאס בכתיבה?”
שלב שלישי: העברת אחריות מותאמת
“מה נראה לך יותר קל להתחיל ממנו – מילה אחת או רק אות?”
*סירוב לעלות על קורה*
הילד אומר: “אני לא עולה, זה מפחיד!”
שלב ראשון: תיקוף ושיקוף
“זה מרגיש לך לא בטוח.”
שלב שני: סקרנות פתוחה
“מה הכי מפחיד – ליפול או הגובה?”
שלב שלישי: העברת אחריות מותאמת
“מה הצעד הכי קטן שכן תסכים לנסות?”
*קושי לשבת ליד שולחן*
הילד קם שוב ושוב.
שלב ראשון: תיקוף ושיקוף
“קשה לך להישאר לשבת.”
שלב שני: סקרנות פתוחה
“הגוף שלך צריך תנועה עכשיו?”
שלב שלישי: העברת אחריות מותאמת
“מה יעזור לך – לקום לדקה ואז לחזור, או לעבוד בעמידה?”
וכשהילד חווה שמקשיבים לו באמת –
ההתנגדות נרגעת,
ומתפנה מקום לחשיבה, ליוזמה ולשיתוף פעולה.
התוצאה:
פחות מאבקי כוח, יותר מודעות לעצמי ומעורבות פעילה.
וזה הבסיס ללמידה משמעותית –
לא רק ביצוע של משימה,
אלא בנייה של תחושת מסוגלות ואוטונומיה.
כי בסופו של דבר,
המטרה שלנו היא לא רק שהוא יעשה,
אלא שהוא ירגיש שהוא יכול.
והם יכולים.
ככה, לאט־לאט, הם בונים לעצמם עצמאות.
יום עצמאות שמח,
ויום שמש שמח בדנמרק 😊

יש משהו שלא נעים להודות בו כהורים.יש רגעים שאנחנו מסתכלים על הילדים שלנו…ורואים קודם כל את מה שלא טוב.המראה, הסירבול, הה...
13/04/2026

יש משהו שלא נעים להודות בו כהורים.
יש רגעים שאנחנו מסתכלים על הילדים שלנו…
ורואים קודם כל את מה שלא טוב.
המראה, הסירבול, ההתנהגות,
כל מה ש”לא מסתדר”.
ומיד קופצת מחשבה קדימה:
מה יהיה איתם? איך יסתכלו עליהם?
ובלי לשים לב- זה יוצא מאיתנו כביקורת.
בהערה קטנה. במבט. בטון.
לא כי אנחנו הורים רעים…
אלא כי אנחנו דואגים.
ולפעמים - כי זה פשוט מה שאנחנו מכירים מהבית שגדלנו בו.

אבל הילדים לא שומעים את הדאגה.
הם מרגישים שמשהו בהם לא מספיק טוב.

אבל אז אני נזכרת -
שהילדים שלנו לא צריכים להשתנות.
שהם שלמים כמו שהם,
ושהמבט שלי
לפעמים מתבלבל מדאגה.

וזה החלק שקשה.
כי גם כשאני מודעת, זה עדיין קופץ באוטומט.
לעצור את זה זה לא טבעי בהתחלה.
זה ממש להתאמן:
להגיב אחרת, לרכך, לבחור מילים.
לפעמים זה אפילו מרגיש קצת מאולץ…
אבל לאט לאט- זה נהיה יותר קל.
ויותר חשוב מזה ,
הילדים שלנו חווים משהו אחר.
השינוי מתחיל מרגע קטן אחד
שבו בוחרים להגיב אחרת.

קרבה, נפרדות- בזמן מלחמהמה ממלא בדידות... עצם הנוכחות של אחר?או היכולת להרגיש שמישהו באמת איתנו?בתקופות רגילות, אנחנו נע...
04/04/2026

קרבה, נפרדות- בזמן מלחמה
מה ממלא בדידות... עצם הנוכחות של אחר?
או היכולת להרגיש שמישהו באמת איתנו?
בתקופות רגילות, אנחנו נעים בין יחד ללבד.
נפגשים, מתרחקים, חוזרים.
יש לנו אפשרות לבחור - להתקרב או לקחת מרחב.
אבל בזמן מלחמה, הבחירה הזו מצטמצמת.
המרחב החיצוני משתנה,
אי אפשר פשוט לקפוץ לחבר,
לא תמיד אפשר להיפגש,
ובני משפחה קרובים נמצאים רחוק, מעבר לים ☹
והמשפחה הגרעינית קרובה כל הזמן,
הצורך של הילדים בוויסות דרך קשר נוכח מאוד,
אבל להורים כמעט ואין מרחב לוויסות עצמי.
בדידות יכולה להופיע גם כשאנחנו לא לבד.
יש מי שזקוקים עכשיו ליותר קשר ,
לשמוע קול, להרגיש נוכחות, לא להיות עם זה לבד.
ויש מי שדווקא מוצפים,
זקוקים לשקט, להתרחק רגע, לאסוף את עצמם.
אבל כשהמציאות מגבילה אותנו,
גם הקרבה וגם הנפרדות נעשות מורכבות יותר.
שיחת טלפון לא תמיד מחליפה חיבוק.
ריחוק פיזי ממשפחה יכול להרגיש כמו פער שלא ניתן לגשר עליו.
והלב נשאר עם צורך שלא מקבל מענה מדויק.
אז האם כל קשר יכול למלא בדידות?
או שאנחנו זקוקים לקשר שמותאם לנו - גם אם הוא רחוק?
אולי המשימה האנושית בתקופה כזו
היא לא לבטל את הבדידות,
אלא לנסות לדייק את הקשר בתוך המגבלות:
להגיד יותר ברור למה אנחנו זקוקים,
לכבד גם צורך בקרבה וגם צורך במרחב,
ולזכור, ואולי גם לקוות ...
שגם קשר מרחוק יכול להיות משמעותי,
כשיש בו נוכחות אמיתית.

“לא הזמינו אותי… אז לא אוהבים אותי.”"אני רוצה! אבל כולם אומרים שזה לא מתאים עכשיו..."להאמין לתחושת הבטן או להקשיב למציאו...
30/03/2026

“לא הזמינו אותי… אז לא אוהבים אותי.”
"אני רוצה! אבל כולם אומרים שזה לא מתאים עכשיו..."
להאמין לתחושת הבטן או להקשיב למציאות...?
יש שם באמת תחושה.
כיווץ קטן בבטן,
דקירה של עלבון,
מחשבה שמגיעה ומרגישה הכי אמיתית שיש.
"משהו לא בסדר איתי."
"לשם צריך לנסוע."
"את זה צריך לקנות."
ותחושות בטן… הן חכמות.
הן לא סתם מופיעות.
אבל הן לא תמיד מדייקות את הסיפור.
המחשבה הראשונה שמגיעה היא לא תמיד האמת ,
היא רק הסיפור הראשון שהמוח סיפר.
הפער הזה בין להקשיב לתחושת הבטן לבין להאמין לה עד הסוף,
הוא אחד המקומות הכי עדינים שיש.
בהתפתחות הילד ובכלל בכל גיל.
ילד שמקשיב לעצמו, אבל גם בודק, יכול להגיד:
“נפגעתי שלא הזמינו אותי.”
אבל להשאיר מקום לעוד אפשרויות:
"אולי ההורים עסוקים..."
"אולי לא אוהבים לארח..."
"אולי הילד הזה הולך להמון חוגים..."
ילד שמאמין מיד לתחושה כבר מסיק:
“לא רוצים אותי”,
ומשם הדרך להימנעות קצרה:
“אני לא אלך למסיבה… ואם אף אחד לא ירקוד איתי?”
הפחד אמיתי.
התחושה של הרתיעה ממשית.
אבל היא נשענת על סיפור שעדיין לא נבדק.
אז כן חשוב מאוד להקשיב לבטן.
להיות קשובים לעצמנו, לרגשות, לרצונות הכי עמוקים שלנו.
ובמקביל, לעצור רגע לפני שמחליטים שהיא צודקת.
להגיד:
“זה באמת מעליב…”
אבל גם:
“יכול להיות שיש עוד הסברים?”
“אני רוצה לנסוע”
אבל גם:
“זה מתאים לנו עכשיו?”
לא לבחור בין בטן למציאות -
אלא ללמוד לנהל דיאלוג ביניהן.
לא לבטל אף אחד מהם.
המטרה היא לא להפסיק להרגיש -
אלא לא ללכת לאיבוד בתוך התחושה הראשונה.
לא כל תחושת בטן היא עובדה.
אבל כל תחושת בטן היא *הזמנה לעצור, להקשיב, ולברר.*
ובתוך הפער הזה,
בין ההקשבה לבין הבדיקה,
נבנית היכולת להישאר נאמנים לעצמנו,
מבלי לוותר על המפגש עם העולם.

דבר שחוזר על עצמו הרבה בהדרכות האחרונות זה עד כמה להתעקש בטיפול? עד כמה לאתגר לכיוון המטרות הטיפוליות?בתקופה הזו יש רגרס...
27/03/2026

דבר שחוזר על עצמו הרבה בהדרכות האחרונות זה עד כמה להתעקש בטיפול? עד כמה לאתגר לכיוון המטרות הטיפוליות?
בתקופה הזו יש רגרסיה טבעית אצל ילדים:
רגשית, התפתחותית וקשבית.
סף תסכול נמוך, צורך בשליטה, קושי בשיתוף פעולה.
וזה טבעי.
זה לא הזמן לאתגר- זה הזמן לשמר.
להיות עוגן, לשמר קשר ונוכחות, לחזק ולהעצים.
גם לנו, המטפלות, מותר להוריד קצב. להיות פחות ביצועיות, יותר “להיות”.
לשנות מדדי הצלחה:
לא “האם התקדמנו?”
אלא “ האם הילד הרגיש בטוח?", "האם הייתה חוויית הצלחה קטנה?”
לחגוג מיקרו-הצלחות:
עוד שתי דקות בפעילות, שיתוף פעולה קטן, חזרה למשחק לאחר תסכול.
תיווך רגשי עדין:
“נראה שקצת יותר קשה היום…”
“אתה צריך יותר לבחור היום"...
זה עוזר להרגיש מובן.
הורדת דרישות – לא שווה ויתור.
אנחנו לא מוותרות על התקדמות - רק מתאימות את עצמנו לשלב הרגשי בו הילד נמצא.
להגיע למפגש הטיפולי עם תכנון, אבל להיות מוכנות לשחרר.
לפעמים המפגש הכי משמעותי הוא זה שהלך לפי הילד 😊
וגם להורים חשוב לומר:
“אתם עושים עבודה טובה.”
לתת תוקף למאמץ, להרגיע וליצור שיתוף פעולה.
מה שאנחנו “רק משמרות” עכשיו,
יהיה הבסיס לצמיחה בהמשך.

Address

פלדי יחיאל
Rehovot
76248

Website

Alerts

Be the first to know and let us send you an email when Roni Eliav - Roni's fun&grow posts news and promotions. Your email address will not be used for any other purpose, and you can unsubscribe at any time.

Shortcuts

Share

Category