09/09/2026
הרבה לפני שטיפלתי בבואן, מוזיקה כבר לימדה אותי משהו שאני משתמשת בו היום בלי סוף:
לא כל רגע צריך למלא.
בין משפט מוזיקלי אחד לאחר יש רגע שבו הצליל הקודם עדיין מהדהד.
היד מתכוננת. הנשימה מתארגנת.
ורק אז מגיע המשפט הבא.
ובבואן יש משהו שמרגיש לי מאוד דומה.
אני עושה כמה תנועות - ועוצרת.
לא כי אין לי מה לעשות.
אלא כי ההפסקות הן חלק מהדרך שבה הטיפול בנוי.
אני לא רק מתכוננת לתנועה הבאה.
אני מחכה רגע לראות איך הגוף מגיב למה שכבר קרה.
בזמן הזה אני מתבוננת, בודקת אם משהו השתנה — ורק אז מחליטה אם ואיך נכון להמשיך.
אולי בגלל זה התחברתי לשיטה הזאת כל כך.
אני לא מטפלת לפי הקצב של הרצון להספיק.
אני מטפלת לפי הקצב של הגוף שנמצא מולי.
