יוסי קט / ביה"ס ללימוד רכיבה על אופניים

08/09/2026

https://www.facebook.com/share/p/1D71rBqK9H/

איך ללמד את הילדים לרכוב על אופניים

15/07/2025

הנסיעה של אביגייל 🚴‍♀️💗
ב-09:30 אביגייל התקשרה. בקול שקט אבל עם דחיפות בין המילים, ושאלה אם אפשר לתאם שיעור.
הצעתי לה כמה מועדים להמשך השבוע, אבל היא התעקשה:
"יש מצב להיום, לעוד שעתיים ?"
מצאנו שעה בצהריים המוקדמות – וסגרנו.
היא הגיעה. חנתה קצת רחוק מנקודת המפגש.
ואז אני רואה בחורה צעירה רוכבת לעברי, עם אופניים ורודים וקסדה תואמת שמונחת על הכידון .
משהו לא הסתדר לי ואני הרי כבר ראיתי הכול.
אמרתי לעצמי:
"משהו פה לא סתם. בוא נבין למה היא באה, ולמה זה היה לה כל כך דחוף."
שאלתי אותה ישר –
"מה הסיפור שלך?"

ואוו לא חשבתי בכיוון.
עד לפני חצי שנה היא הייתה חרדית מחסידות גור. נולדה וגדלה בבני ברק, במשפחה מכובדת ומוכרת. אבל משהו בפנים – חיפש אוויר.

היה לה זיכרון ילדות :
בטיול משפחתי בקיבוץ, היא עלתה על אופניים. נהנתה. הרגישה חופש.
עד שגבר חרדי עצר אותה, אמר לה שבנות לא רוכבות על אופניים, וביקש שתחזיר אותם למקום.
היא ירדה בבושה, סיפרה לאביה – והוא כעס. לא על הגבר, אלא עליה. על זה שלקחה אופניים בלי רשות.
מאז היא לא נגעה באופניים.

לפני חצי שנה – עזבה את העולם החרדי. - חדלשי״ת.
עברה לנהריה. רחוק מבני ברק. קרוב לעצמה.
החליטה לקחת שנה חופש – בלי עבודה, בלי תכניות. פשוט לחפש, להרגיש, לבחור.

הכירה חברים.
ובמפגש אחד בחוף הים שאלו אותה –
"למה את עם רכב בתוך נהריה? הכי כיף פה באופניים."
ואצל אביגיל, כמו אביגיל – נדלק רעיון.
למחרת חיכתה מחוץ לחנות האופניים עד שתיפתח.
קנתה אופניים ורודים כמו באמסטרדם. קסדה ורודה. מנשא.
אבל כשביקשו ממנה לנסות – הגוף קפא. הרגישה את החרדה מחלחלת לכל הגוף.
מוכר האופניים שהוא בכלל רוכב שטח – לא הבין מה קורה.
ואז נזכר שיש מישהו ברמת השרון, שמלמד גם אנשים עם חרדות. אפילו עיוורים.
חיפשו אותי יחד .
היא רשמה את המספר, שמה את האופניים על המנשא, נכנסה לאוטו ונסעה.
התקשרה בדרך:
"אני באה. אני חייבת ללמוד."
וכשהגיעה – היא כבר רכבה אליי.
ואני? חייכתי.
הבנתי – זה לא שיעור רכיבה. זה עוד מפגש על החיים.
דיברנו. פתחנו לב.
שיחה עם מישהי שבונה ולומדת כל יום דברים חדשים שלנו החילונים זה טריוויאלי
, אחת שידעה לעזוב עולם שלם – ולבנות אחד חדש.
היא סיפרה לי, למשל, למה ילדים חרדים מפחדים מחשמל בשבת:
כי כשאתה קטן, ובטעות מדליק את האור בשירותים – כל הבית צועק:
"אוי וייי!"
וזה נצרב לך עמוק בנשמה.
היו עוד סיפורים, אבל הם יישארו בינינו.
רכבנו. דיברנו.
היא יודעת לרכוב. מי שרכב בילדות, לא שוכח. ״זה כמו לרכוב על אופניים״
היא אוהבת לדבר.
ואני? אני אוהב להקשיב.

ושוב חייכתי לעצמי.
איזה מזל יש לי –
לפגוש אנשים ברגע הזה שהם שוכחים את פחד, ובוחרים בחופש.
ואני? אני רק זה שזוכה ללוות אותם ולספק להם את תחושת המסוגלות.

רוצים גם?
הקסם קורה בדיוק כשמחליטים לעלות על האופניים.
גם אם זה בפעם הראשונה בגיל 28.
או 60.
או מחר בבוקר. 🚴‍♂️✨

#יוסיקט #אופניים ‪



#להתאהבמחדש
#העצמה #תודה

14/07/2025

"מזל שיש ממ״ד… אבל כמה רחוק נרכוב ממנו?"

בשבת הגיעה אליי משפחה מהמושב בצפון – ורון, או כמו שהמשפחה והחברים קוראים לו באהבה: רוןרון.
בן 10 וחצי, עם שיתוק מוחין קל – אבל עם חוכמה, הומור ורגישות שגורמות לך להתאהב עוד לפני שחבש את הקסדה.

לפני המפגש קיבלתי הודעה מאמא שלו:"הוא מתרגש, הכין קסדה, בקבוק מים, אפילו תרגל קצת עם הקורקינט... ויש גם קצת חשש. אבל הוא ממש מחכה לזה."

האמא שלו סיפרה לי בשקט, מבלי שרוןרון ישמע, שבמהלך המלחמה עם איראן הוא נפל שלוש פעמים בדרך לממ״ד. הוא נפצע קלות, נבהל – והחוויה נשארה איתו. ובכל זאת, הם באו.כי הם יודעים – וכך גם אני – שכשילד עם שיתוק מוחין רוכב על אופניים, זו לא רק פעילות גופנית. זו עבודה מלאה על המערכת הנוירו-מוטורית:
✅ שיפור קואורדינציה
✅ חיזוק שרירי הליבה והרגליים
✅ שיפור שיווי המשקל
✅ גמישות, יציבות ושליטה בגוף
✅ ויסות חושי ונשימתי
אבל מעבר לגוף – יש כאן גם נפש:
✅ תחושת מסוגלות
✅ ביטחון עצמי
✅ עצמאות
✅ דימוי גוף חיובי
✅ תחושת "אני כמו כולם"

בדיוק בגלל זה, רכיבה עבור ילדים עם CP היא לא מותרות – היא טיפול משולב של מסוגלות על שני גלגלים .

אתמול היה לנו השיעור הראשון.המפגש התקיים ליד ממ״ד ציבורי קטן, ממש צמוד לשביל האופניים – תודה לעיריית רמת השרון.

כשהם יצאו מהרכב, רוןרון סקר את הסביבה ושאל:"מזל שיש פה ממ״ד איפה שאנחנו לומדים... אבל לאיזה מרחק אנחנו רוכבים ממנו?"
ילד בישראל 2025.כבר מבין איך לנהל מציאות מורכבת.
לא חרד – פשוט חד.
אבל אז – ברגע שהוא עלה על האופניים –כל המתח נמס.ו במקומו: צחוק, תנועה, ריכוז, שמחה, וביטחון עצמי בשמיים.

אני יודע – הרגע הזה שהוא מרגיש שייך הוא לא מובן מאליו.
זו המתנה הכי גדולה שאני יכול להעניק.

תוך כדי השיעור, רוןרון גם גילה לי את החלום שלו: לרכוב עם שלושה חברים מהמושב שלו, דרך השדות, לפגוש חברים מהמושב השכן.לא תחרות, לא הישגים – פשוט חברות, טבע וחופש.

ובסוף, כהרגלי, ביקשתי לצלם אותו רוכב.הוא הסתכל עליי בחצי צחוק חצי רצינות וענה:
"מה, נראה לך שאני רוצה שהחותים או האיראנים ידעו איפה אני נמצא?"

אז לא צילמתי.אבל ציירתי (שולה ציירה) .
כי יש רגעים שלא צריכים מצלמה.

ואני כבר מחכה לפגוש אותו שוב היום.

27/06/2025

המלחמה אולי נגמרה.
אבל הלב… עוד לא ממש חזר.
השבויים שלנו – עדיין שם.

והלב שלנו שם איתם. כל דקה. כל נשימה.
ואנחנו? מנסים לאסוף את השברים.

לחזור לשגרה – שהיא כבר לא מה שהייתה.
למצוא שוב את האיזון. את הכוח. את עצמנו.

ובתוך כל זה – יש רגע קטן שיכול לשנות הכול:
לצאת. להרגיש את הרוח על הפנים. ולזוז.
🚲 רכיבה על אופניים היא לא רק ספורט.

זו תזכורת קטנה שאנחנו עדיין יכולים.
לנשום עמוק. להאמין מחדש.
ולחזור לתנועה – גם בגוף, גם בלב.

ואם עוד לא רכבתם אף פעם?
זה בדיוק הזמן. כי לפעמים, דווקא הגוף לוקח את הלב יד ביד –
קדימה.

🎈 מוזמנים באהבה לשיעור רכיבה עם יוסי קט.
בלי לחץ. בקצב שלכם. עם לב פתוח.
כל אחד יכול.
גם את. גם אתה.
ובמיוחד – עכשיו.
לתאום שיעור - https://yossikatbooking.as.me/

19/02/2025

11 שנים חלפו מאז שפגשתי את דנה לראשונה. היא הייתה אז אישה צעירה, גרושה טרייה עם תינוק בן שנה, מבועתת מהעתיד הלא ידוע. הוריה הביאו אותה אליי ללמוד לרכב על אופניים, משימה שאביה מעולם לא השלים. הסבא וסבתא היו זוכים בנכד לטיול בזמן שדנה ואנוכי בשיעור אופניים. כבר אז היו לנו שיחות נעימות שאת רובן דנה זכרה לפרטי פרטים גם אחרי 11 שנים. לאבא של דנה היה חשוב שדנה כבר תלמד לרכב על אופניים ושלא יקרה שהילד שלה ירכב והיא לא.

צחוק הגורל, מאז המפגש איתי האב התמכר לאופניים ולימד את נכדו שהיה בן ה-5.5 לרכב. ומאז הם מבלים סבא ונכד ברכיבות ברחבי ישראל וגם בחו"ל ללא דנה...

כשדנה התקשרה אליי, קולה היה מוכר אך שונה. ופתחה את השיחה ואמרה: "אני צריכה אותך, רק אתה הצלחת להרגיע אותי על האופניים." חייכתי. היא סיפרה על בנה המתבגר, על בר המצווה הקרבה, ועל הבקשה המפתיעה שלו - טיול אופניים משפחתי בשווייץ. מעבר לקולה המתוק, המתח הורגש בקולה כשדיברה על הצורך ליצור קשר עם גרושה, אביו של הילד, שחי בשווייץ.

כשנפגשנו, התחבקנו חזק, חיבוק של אהבה. הופתעתי לראות כיצד השנים רק הוסיפו ליופייה. אבל מעבר ליופי החיצוני, מיד הרגשתי את הסערה הפנימית. ואני הרי ישר שואל את השאלות הישירות. איך החיים? איך המחקר הפיזיקלי בעולם הקוואנטום? האם היא בזוגיות? ולמה לא רכבה מאז שלמדה? ישר התחילה כאילו חיכתה שאשאל... פרצה בסיפורים על החיים, על חיפוש אחר אהבה, על מערכות יחסים כושלות, ועל תחושת ריקנות מתמשכת. כי הרי פגשתי אותה כגרושה טרייה עם תינוק. ולבסוף, דרך אגב, גם סיפרה על המחקר שלה שמתקדם מאוד. היא הסבירה לי בקצרה אבל זה היה ממש סינית בשבילי. הבנתי שהלוואי שנזכה לחוות את מה שהיא חוקרת. וגם איך היא מתנהלת בין הקוואנטום לאמהות.

"מאז הגירושין," היא אמרה, "ניסיתי להוכיח לעצמי שאני ראויה לאהבה. אבל כל פעם מחדש, מצאתי את עצמי מאוכזבת, מאשימה את כולם."

הקשבתי בשקט, כי הרי גם לי יש אישו פתוח בנושא. אז הזדהיתי איתה ומזהה בסיפורה הדים מחיי שלי. כשסיימה, שאלתי אותה שאלה פשוטה אך עמוקה: "דנה, האם את אוהבת את עצמך?"

הדממה שהשתררה הייתה רועמת. לבסוף, בקול רועד, היא הודתה: "לא, אני באמת לא אוהבת את עצמי."

המשכנו לרכב, שתיקה כבדה בינינו. הרגשתי שאנחנו רוכבים לא רק על שביל, אלא גם במסע פנימי. כשעצרנו, אמרתי לה: "דנה, אולי הטיול הזה בשווייץ הוא הזדמנות. לא רק ללמוד לרכב מחדש, אלא גם ללמוד לאהוב את עצמך מחדש."

ואז שאלתי עוד שאלה קשה, האם היא חושבת שהיא טעתה באיזה נקודה במסלול חייה. התשובה שקיבלתי נשארת אצלי, כי זה היה רגע מתוק עבור שנינו. וכך זה יישאר. מה שכן אני אחשוף שהיא מצטערת שהיא פירקה בפזיזות את נישואיה, ובהמשך את שאר המערכות היחסים... ושלא תבינו לא נכון דנה היא פיזיקאית, יפה, גאונה, אופה, אמא למופת. כל מה שאמא פולניה היתה רוצה בשביל הבן שלה. אבל היא לא חושבת כך...

עיניה התמלאו דמעות, אבל ראיתי גם ניצוץ של תקווה. "אתה צודק," היא אמרה, "הגיע הזמן שאלמד לאהוב את עצמי כמו שאני."

כשנפרדנו עם חיבוק חם ואוהב, ידעתי שזו תחילתו של מסע ארוך . הייתי מאושר להיות חלק מהצעד הראשון שלה לקראת גילוי עצמי אמיתי. לפעמים, כל מה שצריך הוא זוג אופניים ולב פתוח כדי למצוא את הדרך הביתה - אל עצמנו.

התמונה - הטיול בר מצווה המתכונן באלפים הברנזיים בשווייץ.









#ברמצווה
#להתאהבמחדש
#העצמה