07/11/2024
היי שלום לא כתבתי כאן מעל ל200 ימים, אני לא בטוחה שהאלגוריתם בכלל זוכר אותי, אני לא יודעת אם הפוסט הזה עוד חודש יזכר לי כמכווץ או כרעיון הכי גדול שהיה לי בשנים האחרונות, אבל אני הולכת על זה.
עד תקופות הקורונה שרומבה שלי עבדה כל יום וכל היום. המקום היה פתוח כמו חמארת ציפורניים ופנים מתוקה ועבד והיה מתוק וכיפי, כמו היום אבל ביותר זמן, פחות פחד ויותר אמונה.
השנים והחיים כיווצו אותי, הפחידו אותי, כל תקופה עם המכות והלמידה שלה ולמדתי להסתפק בקצת, אני לא מדברת על חומר אלא על רגש. סוגרת בשלוש, מוותרת לעצמי, מצמצמת. אין היום תבואי מחר.
לאחרונה אני עוברת שבועות ״מאתגרים״ זו המילה האינטרנטית לקשים מנשוא. המכנה המשותף לכל הימים, כל המשברים וכל הכאבים היא אחת: שרומבה שלי בגן החשמל.
אני מגיעה וזוכרת מי אני, מה השייכות שלי, מה אני נותנת לנשים ולעולם ואיך אני חוזרת הביתה טעונה ומסופקת. לאורך השנים אלפי הגדרות הגדירו, מאות הודעות אהבה והודיה נשלחו, אבל אף פעם לא עשיתי את החיבור הזה שבו אני מבינה שמה שאני מרגישה כשאני מגיעה לעסק הזה, הוא מה שאתן מרגישות כאשר אתן באות לטיפולים.
צריך עוד מזה, זה לא מספיק, אנרגית הריפוי עובדת שם וממלאת אותי כוחות, אופטימיות, שמחה ואהבה. כל פגישה שם משמעותית, ונותנת אור בעולם.
הכל כל כך שביר משתנה ונזיל, מחר זה כבר עשוי ליפול, אז להיום ורק להיום יש בי כוחות להגיד שביום ראשון יתחיל פיילוט עד סוף דצמבר שבו שרומבה
תהיה פתוחה כל יום (מלבד שלישי) בין 8-21
אני את שלי עושה, ואהיה שם יחד עם הצוות (במשמרות) עכשיו זה התור שלכן, למלא אותנו, יום וערב, לבוא ולתת אמון, לספר עלינו, לשתף, כדי שבסוף דצמבר ארגיש שזה שווה, שזה ימשיך, שזה מקום מנחם, ממלא ועוטף ושצריך אפילו עוד צוות כי נהיה מפוצצות.
דעתכן?
