09/05/2022
"כל עניין הנשימה: לנשום לריאות, לרכך את הבטן, לשים לב לסרעפת-
זה פשוט לא מדבר אליי"!
את ההצהרה הזו שמעתי ישר בתחילת תהליך העבודה שלנו.
אז התנהלתי בין הטיפות, נמנעת בכלל להשמיע את המילה נשימה
במהלך השיעור...מחכה לרגע הנכון, והוא לא איחר להגיע.
בזמן עבודה על מיטת הטיפולים, כשהרמתי את אחת הרגליים כפופה
לכיוון הבטן, ראיתי שהגב התחתון מתקשת קדימה יחד עם התנועה.
עצרתי והחזרתי את הרגל חזרה למזרון.
ביקשתי להניח לגב לכיוון המזרון בזמן שהרגל הנגדית עולה למעלה,
אבל זה היה מעין רפלקס לא רצוני, שחזר על עצמו למרות הניסיון הכן להפסיקו.
ואז אמרתי, רגע ומה עם הנשימה?
בכל פעם שהתנועה הזו מתרחשת, הגוף מתגייס ודרוך, עוצר נשימה,
הבטן מתקשה, והגב מתקשת קדימה .
חזרנו שוב על התנועה והפעם ההוראה שלי, החוזרת ונשנית, בנוסף ללהניח לגב התחתון לכיוון המזרון ולהניח לצוואר הייתה:
להמשיך לנשום באופן רציף לא לעצור את הנשימה, להמשיך לנשום באופן רציף לא לעצור את הנשימה -לאורך כל מהלך התנועה.
ואז, איזו הפתעה, הגב התחתון שחרר ולא התגייס, הבטן נשארה רכה
והתנועה נעשתה מהמקום הנכון, ממפרק הירך- המחבר בין האגן לירך
ולא נעשתה כתוצאה מזריקת הגב התחתון קדימה, והפעלת עומס יתר עליו.
לאחר מספר חזרות על התנועה, נפל האסימון, והושגה הכרה שבמהלך התנועה הנשימה מצטמצמת ונקטעת.
ההכרה היא החלק הכי חשוב בלימוד- מכיוון שעד שאין הכרה , אין אפשרות לשנות!
למה יש לנו נטייה להפריד בין פעולה לנשימה?
לעתים קרובות זה קורה כשעלינו להתגבר על משהו:
אם זה על הפחד מכאב, על מכשול, על חוסר אמונה שנצליח,
ואז, זה כמו צלילה לתוך המים, אנחנו לוקחים אוויר עוצרים את הנשימה
ועושים את הדבר ממנו אנו חוששים -
על החיים ועל המוות, ורק שנעבור את המכשול הזה כבר.
זה קורה כשיש כאב כרוני באזור מסוים בגוף ומנסים לא להרגיש את הכאב תוך כדי תנועה, זה קורה לפני מצב שמלחיץ אותנו , זה בעצם קורה כשאנחנו מנסים להימנע ממשהו.
העניין שהפסקת הנשימה לא ממש עוזרת כי כשהנשימה מקוטעת, הגוף נשאר לחוץ , לא נינוח ומכווץ, ואנחנו משיגים הפוך ממה שהיינו רוצים- הכאב מתגבר, הלחץ מתגבר והתפקוד שלנו נשאר לקוי....
אני עוזרת לתלמיד לזהות את מצב ההישרדות והמצוקה אליו הוא נכנס כשהוא מנסה להימנע מכאב ולחץ, להניח לצוואר, להרחיב ולהאריך את הגב להוביל את הראש לפנים ולמעלה, ותוך כדי כך לאפשר נשימה טבעית ורציפה.
