אילת ברק - טיפול בבישול - Culinary Art Therapy

25/08/2026

אחד מהדברים שהכי משמחים את ליבי וממלאים אותי נחת הוא כאשר אני רואה בוגרים של תוכניות הלימודים שלנו משתלבים במסגרות, פותחים קבוצות בישול ומרחיבים את העשייה הקולינרית טיפולית והחברתית.

אני רוצה לספר לכם על שתי קבוצות כאלה שיפתחו אחרי החגים בהנחייתה של פייגי ארן, בוגרת מצטיינת של התוכנית למדריכי בישול טיפוליים בקריה האקדמית אונו. בשנים האחרונות פייגי עובדת בבית ספר לחינוך מיוחד המיועד לתלמידים מתמודדי נפש והיא מביאה איתה נסיון הנחייתי, היכרות מעמיקה עם קשיים חברתיים, רגישות וקסם יוצאי דופן.

פייגי פותחת בתל אביב שתי קבוצות בישול חברתיות, אחת עבור בני נוער והשניה עבור בוגרים צעירים.

אם יש לכם בבית נער.ה/ צעיר.ה שמחפשים קבוצת שייכות קרובה ואינטימית, שרוצים לשכלל מיומנות חברתית, שזקוקים למרחב יצירתי מהנה ואוהבים את המטבח- זה המקום בשבילם.

אני ממליצה ממש ומצרפת פה את הפרטים.
נחת, בחיי

06/08/2026

קיץ, הבן המתבגר שלי מתפלש על הספה, קצת משועמם. הוא מחליט להכין לעצמו קריספי צ'יקן. כן, כן גם הוא נפל לאחד מהסרטונים באינסטגרם ורוצה לטעום לא רק עם העיניים.
בתהליך ההכנה טובלים את נתחי העוף בבלילת טמפורה ואז בציפוי ומכניסים לשמן הרותח.
השמן חם ומבעבע וזה מפחיד, אז המתבגר עושה מה שעושים כולם באוטומט, זורק את הנתח לשמן מרחוק. הבעיה היא שאז השמן קופץ ומשפריץ והסיכון לכוויה רק גובר.
בשביל לטגן בשמן עמוק בלי להפגע, צריך לעשות הפוך מהאינסטינקט, דווקא להתקרב לשמן הרותח, המפחיד, להניח את הנתח קרוב ולאט.
אני מתבוננת בו מטגן וחושבת לעצמי איך בתוך כל כך הרבה מצבים רגשיים מורכבים אנשים צריכים לפעול הפוך מהאינסטינקט שלהם. להתקרב אל מה שמפחיד, לסכן משהו, לצאת מדפוס שנראה שמגן עליהם אבל בעצם מסוכן כל כך.

בסוף יצא כריך עוף מעולה
למתבגר שלום 😀

אגב, אם גם אתם רוצים ללמוד "לדבר בישולית", להתבונן בתהליכים במטבח ולתרגם אותם למרחבי טיפול, אז תצטרפו אלינו בשנת הלימודים הקרובה (שמתי לינק בתגובה הראשונה)

25/06/2026

בתיפוף כפות עץ, מקצב קיצוץ עליז וקרקוש סירים נמרץ אני שמחה ונרגשת מאוד לספר לכם על פתיחתה של:

תוכנית לימודים לתואר שני בחברה ואמנויות במיקוד הנחיית קבוצות בישול חברתי רגשי!

כן כן מה ששמעתם! תואר שני במיקוד הנחיית קבוצות בישול חברתי רגשי.
מה זה אומר?
הנה לינק לכל הפרטים.

https://pages.ono.ac.il/lp/mps-art-diploma?utm_source=qr&utm_medium=print&utm_campaign=general

התוכנית החדשה שלנו מתמקמת בתוך התואר השני הותיק בחברה ואמנויות בראשות פרופ' מרים גולן האגדית. והקורסים הייחודיים שלה משתלבים בקורסי הנחיית קבוצות, החברה הישראלית טראומה וחוסן.

אז אם אתן רוצות ורוצים לפתוח שולחן לשיחה, לערבב קשרים, להזין דיאלוג ולהכיר את מרחב המטבח והבישול כמקום שמעצב זהות, קשר ומערכות יחסים בין קבוצות, מקומכם איתנו.

התוכנית החדשה מצטרפת לתוכניות לתואר ראשון במדעי ההתנהגות עם התמחות מדריך בישול טיפולי ותוכנית לימודי התעודה למטפלים בבישול. כלל התוכניות משלבות לימודים תיאורטיים עם עבודה מעשית בבישול במטבח שלנו בקריה האקדמית אונו הקריה האקדמית אונו - הפקולטה למדעי הרוח והחברה

אשמח אם תסייעו לי להפיץ לאנשים מצויינים שיצטרפו למשפחת הטיפול בבישול 🙏

הקריה האקדמית אונו - המכללה המומלצת בישראל. השאירו פרטים ונחזור אליכם.

23/06/2026

גם השנה ההפכפכה הזו מגיעה לסיומה.
היום סיים את הלימודים המחזור השני של הסטודנטים לתואר ראשון במדעי ההתנהגות עם התמחות מדריך בישול טיפולי.
הם התחילו ללמוד לפני שלוש שנים, ממש עם פרוץ המלחמה. חלקם הגיעו ישר מהמילואים, חלקם עשו סבבי מילואים רבים לאורך שנות התואר.
הלימודים שלהם התקיימו בתוך ערבוב של הלם, צער, טילים, חרדה עם תחושת מחוייבות ושליחות לכל מי שזקוק להם בהווה ובעתיד עם רצון לבנות מחדש ולשקם.
לאורך השנים האלה למדנו על האוכל כמרחב של זהות, על טכניקות טיפוליות של תצפית והקשבה במטבח, חקרנו בסמינריון את הגוף המבשל, יצרנו פרוייקטים קהילתיים בבישול וחווינו קבוצת הדרכה המלווה לפרקטיקום. לאורך כל הדרך בישלנו ובישלנו ובישלנו...
אני מתקשה להפרד! הם הפכו לחלק ממני. הן דוברות בישולית צחה, תראו מה הם כתבו על העוגה. גאונות!
תודה לצוות ההתמחות שליווה אותן: אפרת פרץ טיפול בבישול, Bosmat Eliahu Olswang ,
עדי עדי אפרתי רסולי המתכוניה Sharon Oren Zohara Yaari
אין ספק שמדובר בצוות הטוב בתבל!
תודה לראשת התואר שלנו, יקירת המטבח, ויקרה לי מאוד Daphna Liber
תודה לבית שלנו בקריה האקדמית אונו הקריה האקדמית אונו - הפקולטה למדעי הרוח והחברה

בהצלחה חמודות (וחמוד) שלי. העולם מחכה לכן ❤️

28/05/2026

השבוע באחת מקבוצות ההדרכה למטפלים בבישול שיתפה מטפלת נפלאה, מקרה שעורר דיון מעניין וגם כמה מחשבות אצלי.
אני משתפת אתכם באישורה, כמובן :-)
מדובר בילד (בואו נקרא לו דן, לשם הנוחות) המשתתף בקבוצה טיפולית בישולית בבית ספר יסודי. ילד עמוס קשיים וגם מלא בכוחות, שהצליח, למרות האתגרים הרבים, לבסס שייכות בקבוצה ולהיות אהוב ומשמעותי.
שנת הלימודים מתקרבת לסיומה ואיתה תסתיים גם הקבוצה. המטפלת ציינה זאת בפני הקבוצה ובמפגש שאחרי, דן בחר לא להגיע. זו תופעה מוכרת למנחי קבוצות סביב סוגיות של פרידה, "אני אפרד מכם לפני שאתם תפרדו ממני".
באותו מפגש הכינו בקבוצה מאפי חאצ'פורי (שדן מאוד אוהב) וחברי הקבוצה ציינו את חסרונו. המטפלת הכינה מאפה נוסף ובסיום המפגש שלחה את המאפה לדן עם אחד המשתתפים.
היא התלבטה אם זה היה מעשה מתאים ונכון.
בקבוצת ההדרכה עלו הרבה סוגיות סביב המהלך הזה, למשל: האם לגיטימי להוציא תוצרים של הקבוצה, האם צריך לתת לדן את המרחב להחליט לעזוב, מה זה אומר על גבולות הקבוצה וגבולות האחריות של המנחה.
אני רוצה להתמקד באספקט אחד שעלה ומרגיש לי מאוד רלוונטי לכולנו, בעיקר לילדים ונוער, סוגיית הנוכחות הרציפה.
כל אירועי המשבר והחירום (קורונה, מלחמות, פינוי) יצרו חוויה קיומית של משהו שמרגיש כמו נוכחות נפקדת. רגע אני פה וברגע שאחריו נעלם. ביום שישי אני משתתף בטקס בבית הספר ובשבת כבר מפונה מהבית לחודשים. יום אחד עושה מבחן במתמטיקה ומקשקשת עם חברות בהפסקה, יום אחרי ספונה במקלט לחודש, יום אחד יושב בשיעור במכללה, יומיים אחרי נקרא (או נכון יותר, נקרע) לצו 8 לחודשיים במילואים.
כמה קל להעלם ככה... כמה קשה להחזיק רצף.
לשלוח מאפה, או במקרה אחר לשמור פרוסת עוגה במקפיא לילד שהיה חולה ולא הגיע לפגישה, היא אמירה בשפה הבישולית:
אתה פה גם כשאינך. מקומך נשמר, הפרוסה שלך נשמרת, מישהו חשב עליך ואותך. לא באמת נעלמת כי המאפה הזה מנכיח אותך.
בלי מילים, בחאצ'פורי...

20/04/2026

רגע לפני שנכנס יום הזיכרון באופן רישמי, כי הוא הרי פה כבר לפחות שבוע או שנתיים וחצי, אני רוצה להודות לכל מברכי החמודים בכל ערוצי התקשורת.
חגגתי היום 50 להיווסדי, יום מעורר מחשבות והגיגים שכזה.
פתחתי את הבוקר בטקס יומולדת משפחתי עם בלונים ברכות ומתנות מרגשות ממש. אחריו הלכתי לעבודה בקליניקה. כשישבתי ברכבת הקלה, בדרך לשם, שמחתי שיש לי עבודה שאני שמחה ללכת אליה גם ביומולדת. הייתי כל כך מרוכזת בוואטסאפ ובברכות שנשלחו אלי שפיספסתי את התחנה... נו שוין, ירדתי תחנה אחרי ויצא שהלכתי ברגל את פארק המסילה ביום שימשי ונעים. אם כבר ככה, אספתי לי קפה נחמד וצעדתי לכיוון המטבח. נחמד, חשבתי לעצמי, ככה אצבור צעדים. נראה שבגילי המופלג המח לא מפוקס אבל הרגליים עוד עובדות :-)
תודה לכל אהובי, ידידי ומכרי שחשבו עלי היום. אני מבורכת בכם ומודה מאוד על קיומכם בחיי.
התקופה הזו, עם המלחמה האינסופית וחסרת התוחלת, מזמנת תחושה שאין משמעות לכלום, שאנחנו פיונים קטנים בעולם מטורלל. לכן, מצאתי לי מתנת משמעות לשנת החמישים שלי - לאורך השנה, אקח על עצמי 5 פרויקטים התנדבותיים (אחד לכל עשור) שישלבו בישול עם טיפול בוריאציות שונות. אני בטוחה שהם יתנו לי עוגן במציאות וויגלגלו אליי טוב לרוב.
ימים של שקט לכולנו ותודות 🎂

בתמונה: קצת אלכוהול

26/03/2026

האיש שלי הציע רעיון למחקר חדש: מהרגע שאתם יוצאים מהמקלט/ ממד, כמה זמן לוקח לכם לפתוח את המקרר?
איך אתם מבינים את התופעה?

21/03/2026

למרות שהיה לילה נסבל במטווח הברווזים שלנו בתל אביב, קמתי ממנו בתחושת פירורים.
ככה יהיו החיים שלנו? עוד ועוד תקופות של אנשים מופרעים שמפוררים את החיים שלנו ושל הילדים שלנו? שלוקחים את השגרה שאנחנו בונים יום יום בעמל ומרסקים אותה? עלה בי גל של צער, אשמה וכעס.
יצאתי לטיול עם הכלבלב (אהוב ליבי וגוש נחמה פרוותי שאין שיעור לטוב שהוא מביא לחיינו), בנסיון לפרוק משהו מהאנרגיה המחניקה הזו. לא השתחרר...
הלכתי לפינה שלי, לנסות לשחרר את המועקה על קראמבל תפוחים.
במקום להשתמש במעבד מזון בחרתי להכין את הפירורים בידיים לפרק את התחושה דרך האצבעות, להרגיש פירור פירור. במשך דקות חשבתי על כל מה שמתפורר לי ולאהובים שלי, לחברים, לסטודנטים, למטופלים. נתתי לגל הפירורים (והדמעות) לשטוף אותי ואחריו הרגשתי הקלה.
גם כשנאכל את הקראמבל הוא לא יהיה יציב, ככה זה קראמבל. אבל אולי מתישהו נצליח להאסף מפירורי חיינו ולייצר מהם משהו מיטיב. אולי.

בסרטון: הרגע האחרון בפירורים כשחשבתי גם עליכם, האנשים היקרים שקוראים את מה שאני כותבת פה, וצילמתי על העוקם. תשמרו על עצמכם ואל תתפוררו לי טוב?

16/03/2026

אני רוצה שיהיה לי בושם בניחוח לחם שיצא מהתנור. כך, אסתובב לי ברחוב, בין האנשים, עם שובל ריח כזה של לחם מחמצת (הו אמציה, הו אמציה)

אתם חושבים שזה יתפוס?

09/03/2026

ביומיים הראשונים למלחמה הנוכחית עברתי עם הילדים לבית הורי, בעלי הממד. אבא שלי, פנקן ידוע, ירד השכם בבוקר להביא מהמאפייה שמתחת לבית קרואסונים ובורקסים לארוחת הבוקר. בכורתי, שועלת מלחמות ותיקה בת 15, שהקיצה לאחר ליל אזעקות שאלה בנימנום מה יש לארוחת הבוקר? שיתפתי אותה בהתלהבות שסבא החמוד הביא בורקס וקוראסון. היא הביטה בי במבט צורר ואמרה: "אני אוכל את האוכל של אלה שרוצים לחיות גם אחרי שהמלחמה תסתיים"... לקחה לעצמה יוגורט עם פירות וגרנולה וישבה לאכול.
ידידי נמרוד לוז Nimrod Luz פרסם בסופש כתבה על החטיפים והפחמימות הריקות שאנחנו אוכלים בממדים ובמקלטים (הכתבה מצורפת בתגובה הראשונה) הוא תיאר את זמן השהיה בהם כזמן לימינלי, שמזמין התפרקות מסדרים קיימים והזמנה לפורקן גופני של מתח וחרדה דרך אכילת פחמימות.
גם אני מרגישה שנכנסנו למנהרת ארנבים כזו של זמן שהוא מחוץ לזמן. של בועת hold שבה הכל ממשיך ונעצר בו זמנית.
לא רק האכילה שלנו מגיבה למצב המטורלל שאנחנו נמצאים בו, גם הבישול משתנה. אני מעמידה סיר על הכיריים, בראש יש לי תוכנית מסויימת של זמנים ורצף פעולות, שגרות, הרגלים. פעולות שיש להן תכלית, כיוון וזמן. באופן כמעט אוטומטי אני יוצקת שמן, כוס אורז שתי כוסות מים, תבלינים. פתאום מתערבבת לי שאלה: אם תהיה התרעה עכשיו יש 10 דק'. האורז יספיק להתבשל? כדאי להתחיל בכלל? האורז כבר בסיר הזמן מתקדם וגם נעצר.

ממש כמו בקורונה אני רואה שיש קאמבק לאפיית לחמי מחמצת והתססות. אני תוהה לעצמי על איזה צורך זה עונה? אולי יש לנו פתאום זמן בבית ומתאפשרים לנו תהליכי בישול ארוכים? אולי תחושת החרדה והמצוקה מעוררת דפוסים שואתיים שלא מאפשרים לנו לזרוק אוכל, דוחקים בנו לשמר ולנצל את מה שיש לנו במקרר עד הסוף? אולי לא מתחשק לנו לצאת לסופר ולהתפס באזעקה בדרך ולכן אנחנו מנסים לנצל עד תום את מה שיש לנו במקרר? אולי אנחנו תוססים מבפנים, כעוסים, מתוסכלים מבעבעים לנוכח חוסר האונים ומחפשים דרך סובלימטיבית לבטא את התחושות האלה?
מה דעתכם?