Liat Kark - Holding Space for Healing

30/08/2026

היום התעוררתי מוקדם,
יצאתי לשתות את הקפה בחוץ.
אור של שחר התחיל לעלות ושמתי לב לקבוצת כוכבים בשמיים.

אוריון 💫
שלושת הכוכבים בחגורה שלו היו כמעט הדבר הראשון שהעין תפסה.
קו ברור בתוך שמיים שהתחילו להתבהר.

חשבתי על האנשים הקדומים שהרימו את הראש אל אותם כוכבים, לפני מפות, לפני שעונים, לפני כל הרעש שאנחנו חיים בתוכו.
השמיים היו עבורם דרך להתמצא. בזמן, במרחב, בעונות, בדרך.

היכולת להרים את הראש ולדעת.
לא לדעת במובן של תשובה, אלא להרגיש איפה הצפון שלי עכשיו.

אוריון הוא צייד, הוא מכוון. כל הגוף שלו מופנה אל המקום שאליו הולכת תשומת הלב שלו.
הבוקר הזה, בתחילתו של שבוע, נשארה איתי המילה הזאת, כוונה.

בלי לחשוב מה אני צריכה להספיק,
מה מחכה לי,
מי צריך ממני מה.
מה בתוכי מבקש להוביל את הכיוון עכשיו?

היום המשיך להתעורר ואוריון הלך ונעלם בתוך האור.
נשארתי עוד קצת עם הקפה ועם המילה הזאת, כוונה.

ותהיתי,
כמה מתוך החיים שלנו נעים מתוך הכוונה הפנימית שלנו,
וכמה מתוך כל הקולות שמושכים אותנו החוצה?
ואיך מרגיש הרגע שבו אנחנו מזהים את הכיוון שלנו,
עוד לפני שאנחנו יודעים לאן הוא ייקח אותנו?

שבוע קסום💫🌌🤍

28/08/2026

24/08/2026

כמו קורי העכביש שבתמונה, כשהאור פוגש אותם, אנחנו מגלים עולם שלם של חיבורים דקים שכמעט אי אפשר לראות.

קורי העכביש הם לא רק בית, הם מערכת חישה.
כל תנועה קטנה בקצה אחד של הרשת עוברת דרכה ומורגשת במקום אחר.

אני חושבת על זה הרבה בהקשר של הגוף ושל הטיפול במים.
גם אנחנו בנויים מרשת של קשרים.
בין נשימה לתנועה, בין מגע לזיכרון, בין תחושה לרגש.

במים הקשרים האלה נעשים מוחשיים במיוחד.
תנועה קטנה של המטפל עוברת דרך המים ומגיעה אל הגוף.
שינוי בנשימה משנה את הציפה.
מתח במקום אחד משפיע על התנועה כולה.
וככל שההקשבה מתעדנת, אפשר להתחיל להרגיש את הרשת ולא רק את החלקים.

כמו בקורים, גם במים נרקמים חוטים של קשר.
בין המטפל למטופל,
בין המים לגוף,
ובין האדם לעצמו.

כל חוט נוגע באחר, מגיב אליו, מושפע ממנו.
ומתוך המארג הזה נוצרת האפשרות לפגוש את עצמנו קצת אחרת🕸

09/08/2026

בשנים האחרונות אני שמה לב ליותר ויותר מטפלים במים שפונים אליי.
לפעמים זו שאלה על מקרה, לפעמים התלבטות מקצועית, ולפעמים המשפט היחיד הוא: "אני צריכה לחשוב איתך על משהו שקרה במים."

כמעט תמיד, אחרי כמה דקות, אנחנו כבר לא מדברים על המקרה עצמו.
אנחנו מדברים על ההקשבה, על הרגע שבו משהו השתנה בנשימה, על התנועה הקטנה של הגוף, על התחושה שעלתה במטפל, עוד לפני שהיה אפשר להסביר אותה במילים.
על הבחירה להתערב או דווקא לאפשר.

אני אוהבת את השיחות האלה, כי הן מזכירות לי שמים הם לא רק סביבה טיפולית הם מרחב חי, משתנה, כזה שמזמין אותנו להקשיב למה שנמצא מתחת לפני השטח.

לאורך השנים גיליתי שהדרכה מקצועית, עבורי, אינה מקום שבו מחפשים את הדרך הנכונה, היא מרחב של חקירה.
מקום שבו אפשר להאט, להתבונן להחזיק סימני שאלה, להעז לומר "אני לא בטוחה". ולגלות שלפעמים דווקא שם מתחילה להופיע הבנה חדשה.

אני לא מאמינה שמטפלים צריכים להישאר לבד עם המפגשים שנוגעים בהם.
גם אנחנו זקוקים למרחב שבו אפשר לחשוב בקול, לפגוש נקודת מבט נוספת, ולתת משמעות למה שהתרחש במים.

זו הדרך שבה אני בוחרת ללוות מטפלים.
אני לא מגיעה עם נוסחה, אלא עם יותר מעשרים שנות עבודה במים, עם ניסיון בהידרותרפיה, בטיפול רגשי במים ובתהליכים ממוקדי טראומה, עם ליווי של אוכלוסיות מגוונות, עם שנים של למידה, הוראה והנחיית מטפלים, ובעיקר עם אמונה עמוקה שהמפגש עצמו הוא המורה הגדול ביותר.

לאחרונה החלטתי לפתוח את המרחב הזה גם באופן מסודר.
אם אתם מטפלים במים, בהידרותרפיה, בטיפול רגשי במים, בג'הארה, בוואטסו או בכל גישה אחרת, ומחפשים מקום לחשוב יחד, להתבונן, לשאול ולהעמיק, אשמח ללוות אתכם
צרו קשר🩵
ליאת

09/08/2026

המים מלמדים אותנו להיפתח.
לא רק למה שנעים, גם למה שמאתגר.
למקומות שבהם הלב נסגר,
לרגשות שהיינו מעדיפים לא להרגיש.

כשאנחנו נכנסים למים, אנחנו לא משאירים את עצמנו על שפת הבריכה, אנחנו מביאים איתנו את כל מי שאנחנו.
המים אינם מבקשים מאיתנו להיות רגועים יותר, חזקים יותר, או טובים יותר.
הם פשוט מזמינים אותנו להיות, להרגיש.
להסכים לרגע אחד לא להילחם במה שנמצא.

אולי זו החכמה העתיקה ביותר של המים.
שהרכות אינה ההפך מעוצמה.
היא הדרך שבה החיים ממשיכים לזרום.
💙

01/08/2026

שיר ישן מתנגן
שבת
צהריים
Child in Time של Deep Purple

https://open.spotify.com/track/573Z2Dty5epeNgKsgoDOlr?si=kDhcWlBHQCC_QgbGV-N3mA&utm_source=copy-link

אני זוכרת איך שמעתי אותו לפני שנים.
התרגשתי מהעוצמה, מהגיטרה, מהקול.

היום,
אני שומעת אותו אחרת.

פתאום המילים על הקו שבין טוב לרע, שנולדו מתוך מלחמה, מזכירות לי שהקו הזה עובר גם בתוכנו.
בכל בחירה, בכל תגובה, בכל רגע שבו אנחנו יכולים לפעול מתוך פחד או מתוך אנושיות.

Wait for the ricochet המתן להדף החוזר

אין דבר שנעלם באמת.

כל מילה שנאמרת, כל מעשה, כל אלימות וכל מחווה של חסד ממשיכים לנוע בעולם.

הם נוגעים באנשים, משנים מסלולים, ויוצרים אדוות...

27/07/2026

כמעט בכל שיחת טלפון עם מטפלים שמתעניינים בתוכנית "ממעמקים", עולה שוב ושוב אותו הצורך.
להבין טוב יותר טראומה, את מערכת העצבים.
להרגיש בטוחים יותר ברגעים שבהם מטופל קופא, מוצף, מתנתק או מתקשה לתת אמון.

נדמה שהיום, יותר מאי פעם, ההבנה הזו הפכה לחלק בלתי נפרד מהעבודה הטיפולית. לא משנה באיזו שיטת טיפול אנחנו עובדים, אנחנו פוגשים שוב ושוב את ההשפעות של טראומה על הגוף, על הקשר ועל היכולת של האדם להיות נוכח.

לפני מספר חודשים קיימנו מפגש זום בנושא טראומה, מערכת העצבים והעבודה הטיפולית במים. הרגשנו שהשיחה הזו ממשיכה להיות רלוונטית, ולכן אנחנו משתפות אותה שוב.

במהלך המפגש רות בן אשר מסבירה בצורה בהירה ומעמיקה את יסודות הטראומה ואת האופן שבו מערכת העצבים מגיבה לחוויות חיים. בהמשך אנחנו משתפות כיצד ההבנה הזו באה לידי ביטוי בעבודה הטיפולית במים ובתוכנית "ממעמקים".

מוזמנים לצפות במפגש ולהעמיק בהבנת הקשר שבין טראומה, מערכת העצבים והמרחב הטיפולי.

https://youtu.be/DtLIJTXPodg

פרטי התוכנית:
https://docs.google.com/document/d/1wikWrwjKBfwHKww0FqyYkjoHp3L9sSnp/edit?usp=drivesdk&ouid=112549701259576011557&rtpof=true&sd=true

לפרטים:
ליאת קרק – 054-2998000
אנה צ'רנומורדיק – 052-8367293

במפגש יוצג הנושא של טיפול ממוקד טראומה במים באופן כללי וכן תוצג תוכ...

24/07/2026

כבר תקופה שאני מרגישה עייפות. עייפות גדולה, כזו שלא חולפת אחרי לילה של שינה.
לקח לי זמן להבין שזו אינה עייפות של הגוף, זו עייפות של הלב.

אני מרגישה שסביבנו הצטברה אנרגיה כבדה. הרבה פחד, הרבה כאב, הרבה ציניות, הרבה שנאה והרבה אלימות. לפעמים היא מתפרצת, ולפעמים היא שקטה יותר, אבל היא תמיד נוכחת.
היא מחלחלת למילים, לאופן שבו אנחנו מדברים, מגיבים ופוגשים זה את זה.

אני כמעט לא כותבת על פוליטיקה. גם היום לא.
אני כותבת על נפש האדם. על מה שקורה לנו כשאנחנו חיים כל כך הרבה זמן בתוך מציאות של דריכות ואי ודאות.
אני תוהה מה קורה למערכת העצבים שלנו כשהיא כמעט אינה זוכה למנוחה, כשעוד ועוד כותרות, פחדים ואיומים מלווים אותנו לאורך חודשים ושנים. אני תוהה מה קורה ללב האנושי כשהוא חי בתוך מציאות כזאת.

נדמה לי שלאט לאט משהו משתנה בכולנו. קשה יותר להקשיב, קשה יותר להכיל מורכבות, קל יותר להגיב, קל יותר להיסגר. השיח נעשה מהיר, חד ונחרץ, והמפגש האנושי עצמו נעשה נדיר יותר. אנחנו מדברים הרבה, אבל מקשיבים מעט.

אתמול היה ט' באב, ומצאתי את עצמי חושבת על חורבן. לא רק על חורבן של בית, אלא על אותם חורבנות שקטים שמתחילים הרבה לפני שאפשר לראות אותם. הם מתחילים כשהלב מתקשה להישאר פתוח, כשהפחד תופס יותר מקום מהסקרנות, וכשאנחנו מפסיקים לראות את האדם שמולנו במלוא אנושיותו.

אני כותבת את כל זה בעיקר לעצמי. כתזכורת לשמור על מערכת העצבים שלי, לשמור על הלב שלי. לא לתת לפחד לעצב את הדרך שבה אני פוגשת בני אדם.

אני רוצה להמשיך להאמין שגם בתקופה כזאת אפשר לבחור אחרת. להאט, להקשיב, לפגוש אדם לפני שפוגשים דעה. לשמור על הלב פתוח ואוהב, גם כשהמציאות מזמינה אותו להיסגר.

שבת שלום
🤍